לפני עידן המסכים: 10 דברים שהיינו עושים כשהיה לנו משעמם

כל הורה מכיר היטב את המשפט "משעמם לי".  וכמעט לכל הורה יש את אותה התשובה: "אז תמצא משהו לעשות". כך זה היום, וכך זה היה גם לפני שמסכים הפכו לפתרון זמין לכל רגע ריק והשעמום היה פשוט חלק מהחיים. זה בדיוק מה שעשינו. לא תמיד חיכתה לנו פעילות מוכנה, ולפעמים באמת לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. אז חיפשנו, אלתרנו, המצאנו. במבט לאחור, דווקא מתוך אותם רגעים שבהם "לא היה מה לעשות" נולדו לא מעט מהזיכרונות הכי טובים של הילדות.

1. התקשרנו לחבר - לטלפון של כל המשפחה

כשהיה משעמם, אחת האפשרויות הראשונות הייתה לבדוק אם לחבר שלנו משעמם בדיוק כמונו. אבל כדי לעשות את זה היה צריך לעבור דרך הטלפון הביתי. חייגנו מספר שידענו לפעמים בעל פה וחיכינו שמישהו יענה. לפעמים אמא שלו ענתה. לפעמים אבא. לפעמים אח גדול. ואז סוף סוף החבר הגיע לטלפון והשאלה החשובה נשאלה: "רוצה לבוא אליי?". ואם הוא לא היה בבית? לא הייתה הודעה שאפשר להשאיר ולחכות לשני סימנים כחולים. פשוט ניסינו שוב מאוחר יותר או התקשרנו לחבר הבא.

2. יצאנו החוצה לבדוק "מי למטה"

לא היינו צריכים אפילו להתקשר. כשהשעמום בבית הפך לבלתי נסבל, פשוט ירדנו למטה. בלי לקבוע ובלי לדעת בוודאות שמישהו מחכה לנו. אם היו ילדים בחצר - מצוין. אם לא, הסתובבנו קצת בתקווה שמישהו יופיע. מספיק היה למצוא עוד שניים-שלושה ילדים כדי להתחיל תופסת, מחבואים, גומי, קלאס, חבל, כדורגל או משחק שהמצאנו באותו רגע. הדרך היחידה לדעת שהגיע הזמן לחזור הביתה הייתה לשמוע את אמא קוראת לנו מהחלון.

3. בנינו "בית" מכל דבר שמצאנו

כמה כיסאות, שמיכות וכריות מהספה - וקיבלנו "בית" או "מחנה" חדש. לפעמים הזזנו חצי מהסלון רק כדי ליצור מקום קטן שאפשר לזחול לתוכו. לא היינו צריכים ערכה מיוחדת, השתמשנו במה שהיה בבית והדמיון השלים את החסר. לא פעם השקענו שעה בבניית האוהל, שיחקנו בתוכו רבע שעה - והשארנו להורים את כל הבלגן.

4. דפדפנו שוב ושוב באותם אלבומי תמונות

לפני שאלפי תמונות היו זמינות בלחיצה, היו בבית אלבומים. גדולים, כבדים ולפעמים עם דפים שכבר התחילו להצהיב. כשהשתעממנו, יכולנו להוציא אותם מהארון ולראות שוב תמונות שכבר ראינו עשרות פעמים. הנה אבא כשהיה צעיר, הנה אמא בתיכון, הנה אנחנו כתינוקות, והנה קרוב משפחה שאנחנו עדיין לא בטוחים מי הוא. אם מישהו עצם עיניים בדיוק כשהמצלמה צילמה, לא הייתה תמונה נוספת לבחור במקומה. כך הוא נכנס לאלבום - וכך נשאר.

5. חיכינו לשיר ברדיו

רצינו לשמוע שיר מסוים? לא תמיד יכולנו פשוט לבחור אותו. היינו צריכים לחכות שהרדיו יחליט להשמיע אותו. מי שרצה להקליט את השיר לקלטת כבר נכנס למבצע של ממש. קלטת מוכנה, אצבע ליד כפתור ה-Record ומחכים. פתאום נשמעו הצלילים הראשונים של השיר ולחצנו במהירות, ואז רק נותר לקוות שהשדרן לא יתחיל לדבר באמצע הפתיחה. מי שעשה את זה פעם יודע כמה סיפוק היה בקלטת שהצלחנו למלא בעצמנו בשירים שאהבנו.

6. המצאנו משחקים עם נייר ועט

כשבאמת לא היה מה לעשות, דף ועט יכלו להפוך לפעילות שלמה: "ארץ-עיר", "איקס-עיגול", "איש תלוי", "צוללות", מבוכים שציירנו זה לזה. לפעמים המצאנו משחק חדש לגמרי, כולל חוקים שאיכשהו השתנו בכל פעם שמישהו התחיל להפסיד. ואם היינו לבד פשוט ציירנו, כתבנו או קשקשנו. לא היה צריך שהיצירה תצא מושלמת. היה צריך רק להעביר את הזמן.

7. פתחנו את המקרר שוב ושוב

יש הרגלים שגם השנים לא הצליחו להעלים. משעמם? פותחים את המקרר, מסתכלים, אין משהו מעניין - סוגרים. עוברות עשר דקות ופותחים שוב. אולי בינתיים הופיעה שם עוגת שוקולד שאיכשהו פספסנו קודם. חשוב לציין שברוב המקרים אפילו לא היינו רעבים. פשוט חיפשנו משהו לעשות, ומשום מה היינו משוכנעים שהמקרר עשוי לספק את התשובה.

8. קראנו את מה שהיה בסביבה

כשמשעמם מספיק, כמעט כל דבר יכול להפוך לחומר קריאה. עיתון שהיה מונח בסלון, מגזין ישן, קומיקס, ספר שכבר קראנו או אפילו האריזה של דגני הבוקר בזמן ארוחת הבוקר. לא הייתה לנו ספרייה אינסופית של תוכן שמתעדכנת בכל שנייה. קראנו את מה שהיה בסביבה. דווקא בגלל שלא יכולנו לבחור מתוך אלפי אפשרויות, מצאנו את עצמנו קוראים דברים שבכלל לא תכננו לקרוא.

9. שיחקנו עם דברים שבכלל לא נועדו להיות צעצועים

קופסת קרטון גדולה הפכה למכונית, סדין היה אוהל, הספה הייתה אי בודד והרצפה הפכה ללבה שאסור לדרוך עליה. אטבים, כיסאות, כריות, קופסאות - כמעט כל חפץ בבית יכול היה לקבל תפקיד חדש אם השתעממנו מספיק. לא תמיד היה לנו משחק מוכן, אז המצאנו אחד. לפעמים היינו צריכים רק שני חפצים רגילים וקצת דמיון כדי להעביר אחר צהרים שלם.

10. ולפעמים... פשוט השתעממנו

כן. לפעמים לא עשינו שום דבר, שכבנו על המיטה, הבטנו בתקרה, ישבנו ליד החלון, הסתובבנו בבית בלי מטרה והכרזנו בפעם העשירית: "משעמם לי". אף אחד לא מיהר לפתור לנו את הבעיה, אז נשארנו קצת עם השעמום. אחרי זמן מה קרה בדרך כלל משהו מעניין: מצאנו רעיון, הוצאנו משחק, התחלנו לצייר, יצאנו החוצה, התקשרנו לחבר, או המצאנו משהו שאף אחד לא הציע לנו לעשות.

קל להתרפק על העבר ולחשוב שהכול היה טוב יותר, אבל ברור שגם אז ילדים התלוננו, השתעממו ורצו שמישהו כבר ימצא להם תעסוקה. ההבדל הוא שלא כל רגע ריק התמלא מיד. היו לנו רגעים שבהם באמת לא היה מה לעשות, ומתוך החלל הזה נאלצנו להפעיל את הדמיון.