נוצרה מאנטישמיות: החוקר שחשף את האמת מאחורי ביקורת המקרא

תומאס וגנר, חוקר מקרא מאוניברסיטת וופרטל, התחיל בלימודי מחקר המקרא ממקום הגיוני ורציונלי של בחינת טיעונים. אלא שעם קריאתו בספרות של החוקרים שיצרו את התיאוריות המקובלות בעולם המחקר, הוא גילה שהתיאוריות לא מתחילות מטיעונים הגיוניים, אלא מדעות קדומות על עם ישראל כעם של זייפנים. הראיות הצטברו אצלו בהדרגה לעובדה שביקורת המקרא נוצרה מתוך הנחות יסוד אנטישמיות, ויחד עם ההכרה הזו הוא יצא בקריאה: לחקור את החוקרים!

כיום וגנר משמש כ-Senior Academic Advisor באוניברסיטת וופרטל, וחבר בוועדת European Association of Biblical Studies. בשנים האחרונות הוא השתתף בעריכת דיונים ופרסומים על אנטי־יהדות ואנטישמיות במחקר המקרא.

בהרצאותיו וספריו הוא מראה כי השיטה ההיסטורית הביקורתית, כביכול, נבנתה בתוך מסגרת שבה היהדות נתפסה פעמים רבות כשלב נמוך, מאוחר, יבש, חוקי ומנוון, לעומת "רוח" נבואית, אוניברסלית וטהורה יותר, שהופיעה, כביכול, בנצרות. כלומר, עצם סידור ההיסטוריה של המקרא, הקביעות מי מוקדם ומי מאוחר, מי חי ומי קפוא, מי רוחני ומי טכני, הושפעו לא פעם מהרצון להרחיק את התנ"ך מהיהדות החיה. ספרו המרכזי ,Protestant Bible Scholarship: Antisemitism Philosemitism and Anti-Judaism, מבסס את התזה שביקורת המקרא ההיסטורית צמחה בתוך הקשר של תיאולוגיה פרוטסטנטית, ושמאז המאה ה-19 ועד ימינו לא תמיד נבחן מספיק האופן שבו המחקר התייחס ל"אחר" המרכזי שלו: העם היהודי וכתביו.

וגנר, יחד עם אריין בקאר והינדי נג'מן, ערך את המבוא לקובץ Anti-Judaism and Biblical Scholarship. במבוא הם כותבים, כי מטרת הקובץ היא לבחון כיצד הטיות וגזענות היו, ועדיין ניכרות, באופן שבו התנ"ך נקרא כ"ברית הישנה" בשם המדע, ההיסטוריה והתיאולוגיה.

וגנר חבריו בעצם מערערים על היומרה הישנה של ביקורת המקרא להציג את עצמה כמדע טהור בלבד. לפי הגישה הזאת, גם כאשר המחקר השתמש בכלים לשוניים, היסטוריים ופילולוגיים, הוא נשא עמו לא אחת מבנה מוקדם של העדפה: התנ"ך התקבל, אבל היהדות שהמשיכה אותו נדחתה. הנביאים הועלו על נס, אבל התורה שבעל פה והמסורת היהודית הוצגו כהתנוונות.

דוגמה בולטת לכך היא יוליוס ולהאוזן, מהדמויות המרכזיות ביותר בביקורת המקרא המודרנית. ולהאוזן השפיע עמוקות על השערת המקורות ועל הדרך שבה חוקרים רבים חילקו את התורה לשכבות היסטוריות. במחקר בן זמננו התברר כי כתיבתו על התורה ועל היהדות שלאחר הנבואה הייתה רוויה הנחות אנטי יהודיות. הוא הציג את החוק, הכהונה והמסורת כשלב מאוחר, מלאכותי ומנוון, כאילו היהדות ההלכתית "קלקלה" את הרוח המקורית. מאמר עדכני על ולהאוזן מציין שביקורת עליו מצד חוקרים יהודים נגעה בדיוק בכך: ההנחה שהיהדות היא דת מלאכותית, שנוצרה בידי חוגי כהונה וסופרים שפגעו ב"טבעיות הדתית הקדומה", כביכול.

לפי דעה קלוקלת זו, ככל שהמקרא "יהודי" יותר, קשור לחוק, למסורת, לסדר, לעבודת ה' המעשית – כך מבחינה מחקרית הוא כביכול מאוחר ונחות יותר, וככל שהוא ניתן להפקעה מהיהדות כנבואה כללית, מוסר מופשט או "רוח" קדומה, כך הוא נחשב גבוה ואותנטי יותר. זהו מהלך מתוחכם: הוא אינו שורף את התנ"ך ומבטל אותו, אלא כביכול "מציל" אותו מהיהודים.

גם המונח הגרמני "Spätjudentum" (יהדות מאוחרת) ממחיש את השיטה הזאת. במחקר הנוצרי-אירופי הוא שימש במשך דורות לתיאור יהדות בית שני, כאשר הוא נושא משמעות ערכית: היהדות כבר אינה חיה באמת, אלא שריד מאוחר של דבר שפג כוחו. קונרד שמיד תיאר כיצד המונח הזה היה מרכזי במחקר המקרא בערך מ-1870 עד 1970, וכיצד הוא ביטא תפיסה שלפיה היהדות איבדה את תוקפה הדתי עם עליית העולם שלאחריה, קרי הנצרות.

במובן הזה, ביקורת המקרא הקלאסית בנויה על פרדוקס: היא ביקשה להיות מדע חופשי, אך ירשה דעות קדומות עתיקות; היא דיברה בשם התבונה, אך השתמשה בתבניות של שנאת ישראל; היא טענה שהיא משחררת את המקרא מכבלי המסורת, אך למעשה שללה מהעם היהודי את בעלותו הרוחנית וההיסטורית על ספריו. לכן הביקורת של וגנר וחבריו חשובה: היא מראה שהאקדמיה עצמה מתחילה להודות כי חלק מה"אובייקטיביות" שלה היה עטיפה מלומדת לדימויים ישנים.

ביקורת המקרא הייתה גם מאבק על הבעלות על התנ"ך. מאחורי השאלה "מי כתב את התורה?" הסתתרה לעיתים שאלה אחרת: האם היהודים ראויים להיות מפרשי ספרם? ומאחורי השאלה "מה מוקדם ומה מאוחר?" הסתתרה לעיתים הנחה רעיונית: מה שקשור ליהדות המסורתית חייב להיות מאוחר, יבש ופחות רוחני. וגנר אינו הראשון שזיהה את הבעיה, אבל הוא מהקולות האקדמיים בני זמננו שמנסחים אותה בגלוי: כדי להבין את ביקורת המקרא, צריך לחשוף גם את ביקורת היהדות שבתוכה.