"רגע לפני ההתנגשות הנחתי יד על העיניים. אפילו לא הספקתי לקרוא 'שמע ישראל'"

אם הייתם מספרים לספיר גורביץ לפני כשנתיים, שבקרוב מאוד היא תתחתן עם בעל תשובה חסיד חב"ד, ואף תלווה זוגות רבים בדרכם אל החופה – היא הייתה מתייחסת לכך במקרה הטוב כאל בדיחה לא מוצלחת, ובמקרה הפחות טוב כעלבון אישי ממש.

באותם ימים, בגיל 32, ספיר מצאה את עצמה בעיצומו של מסע שידוכים מורכב ולא פשוט. מסביב, הקולות לא הפסיקו לדחוק בה להתפשר: "את כבר לא ילדה, את גם בעלת תשובה... תורידי דרישות", אמרו לה.

"האמת היא שלא הצלחתי להבין אותם", היא נזכרת. "הרי הקב"ה לבדו מנהל את העולם. ואם אני באמת מאמינה בו – למה שלא אאמין שהוא יכול לתת לי בדיוק את מה שאני מחפשת, בלי להתפשר על כלום?". אבל גם היא בעצמה לא העלתה בדעתה את התפנית הגדולה שמצפה לה בחייה.

אהבה של אבא

כשספיר מדברת, ניכר כי האמונה פועמת עמוק בליבה, אך המציאות הזו לא תמיד הייתה חלק מחייה. "גדלתי בבית שאינו דתי כלל", היא מספרת, "אבל תמיד הכרתי אנשים ששמרו מצוות, והיו לי חברות טובות שהייתי הולכת אליהן בכל יום שישי כדי לשמוע קידוש. הנשמה שלי ממש נמשכה לזה. בגיל 11 קרה דבר מעניין: החלטתי לצום ביום כיפור, לראשונה בחיי, לגמרי לבדי. בבית הכל רעש ותפקד כרגיל, ואני סגורה בחדר שלי, שומרת כיפור. כשהייתי בת 16 החלטתי להתחיל לקרוא ברכת השחר – זה היה אחרי שמישהו מהכיתה הביא לי סידור ופתח אותו בעמוד הזה, ובתמימותי התחלתי להתפלל.

"11 שנים לאחר מכן, אחרי שעברתי כמה דברים בחיי והרגשתי שאני רוצה להרגיש את הקב"ה מקרוב, התחלתי להפריש חלה בבית מדי יום שישי. כשאני מסתכלת על זה במבט לאחור, זה ממש משעשע – כי באמת שלא ידעתי לבשל או לאפות. אבל היכולת לשוחח עם הקב"ה תוך כדי אפייה דיברה אליי. הייתי עומדת במטבח ומדברת איתו: 'ריבונו של עולם, אני לא יודעת לבשל, אבל אני אופה את החלה הזו לכבודך. בבקשה תדאג שהיא תצא טעימה'. והיא באמת יצאה טעימה.

"אגב, באותם ימים עדיין לא שמרתי שבת, אבל משהו בדיבור עם החלות ועם בורא עולם גרם לי להרגיש שמישהו שומע אותי ומקשיב לי. זה התחבר אצלי חזק מאוד לעובדה שבגיל ארבע התייתמתי מאבי. פתאום, כשהקב"ה נכנס לתמונה, הרגשתי את אותה אהבה אבהית שכל כך חסרה לי במשך השנים. הרגשתי שסוף סוף יש מי שרואה ושומע אותי".

בעקבות כך החלה ספיר לנסות לשמור שבת – בלי לדעת הרבה, אבל בעקביות. "לא היו סביבי חברים דתיים, וגם השותפה שלי בדירה הייתה חילונית לגמרי", היא נזכרת. "עשיתי את זה לחלוטין על דעת עצמי. הייתי כל כך חסרת ידע, עד שבצעד תמים לגמרי הדלקתי סיגריה מנרות השבת – חשבתי שככה אני לא 'מבעירה' אש... לא הבנתי את המשמעות של האיסור, ובכל זאת ניסיתי, כי השבת הייתה חשובה בעיניי. אני בטוחה שבורא עולם אהב את ההתקרבות שלי, למרות שלא הייתה מושלמת.

"כיום בנות מתייעצות איתי ושואלות: 'החלטתי לשמור שבת, אבל אני מרגישה רק קושי. איפה כל השפע שהבטיחו לי?'. התשובה שלי היא שזה לא בהכרח עובד ככה. גם אצלי השפע לא הגיע מיד ברגע שהתחלתי לשמור שבת. אבל באותם ימים קרה דבר אחר: מציאות החיים הובילה אותי לעבור למיאמי. טסתי לשם בעיקר לצרכים עסקיים".

(צילום: סיוון חלימי)

נס בכביש 95

בטרם חזרתה בתשובה עסקה ספיר בתחום הכושר הגופני, ואף השתתפה בתחרויות רבות בארץ. "כשעברתי לארה"ב חשבתי לעצמי שזו הזדמנות מצוינת להתחרות גם שם. אלא שלבורא עולם היו תוכניות אחרות לגמרי עבורי", היא מסבירה. "בארה"ב עברתי את המהפך הכי קיצוני בחיי – התחלתי לשמור מצוות באופן מלא, לחזק את האמונה ולהבין מה מוטל עליי בעולם".

איך קרה המהפך הזה?

"זה קרה בעקבות תאונת דרכים ששינתה את חיי מקצה לקצה. נהגתי בכביש 95, אחד הכבישים הסואנים והמהירים במיאמי, ופתאום הרכב הסתחרר וכמעט נכנס בעוצמה בחומה. רגע לפני ההתנגשות, הנחתי את יד ימין על העיניים. אפילו לא קראתי 'שמע ישראל', רק הנחתי את היד – ופתאום הרכב נעצר בבת אחת. הרגשתי ממש פיזית איך מלאכים שומרים עליי ועוצרים את הרכב. אין לזה שום הסבר הגיוני, לא הייתה שום סיבה בעולם שהוא נעצר כך".

יצאת מזה בלי שום פגע?

"בלי שום שריטה, ממש כלום. יצאתי משם עם הבנה אחת בלבד: הקב"ה אוהב אותי, והוא מצפה ממני להתחיל לעשות את מה שהוא מבקש. זו הייתה התעוררות מוחלטת. נהגתי בחזרה הביתה במשך ארבעים דקות, ולאורך כל הדרך רק קראתי שוב ושוב 'מזמור לתודה'".

ספיר מציינת כי התאונה הותירה בה טראומה לא פשוטה. עד היום, כשהיא רואה בכביש רכב דומה לזה שנסעה בו, הגוף שלה מתכווץ מהזיכרון, יחד עם זאת, ליבה מתרחב מההבנה העמוקה: "אלוקים היה איתי שם. אף אחד בעולם לא יכול היה להציל אותי, רק הוא שמר עליי מלמעלה".

"בבוקר שלאחר התאונה קמתי והתפללתי שחרית. אמרתי לקב"ה: 'אני איתך, רק בבקשה תן לי הזדמנות להשתתף רק עוד בעוד תחרות אחת...'", היא צוחקת. "כמובן שהבנתי מהר מאוד שזה כבר לא הרצון שלו עבורי".

ומאז עברת מיד למראה ולסגנון החיים שלך כיום?

"זה לא שינוי שקרה ביום אחד, אלא תהליך ארוך של התבוננות פנימית והבנה מחדש של האופן שבו אני רוצה לחיות. באותם ימים עברתי שבע דירות בשתי מדינות שונות במשך 11 חודשים, יחד עם שני החתולים שלי. בתחנה האחרונה התחברתי מאוד לבית חב"ד. הייתי אז בת 30, וידעתי שאני עושה תפנית חדה. חלפה שנה נוספת עד שחזרתי סוף-סוף לארץ – עם רצון עז להתחתן ולהקים בית ומשפחה".

(צילום: סיוון חלימי)

השמלה שמביאה את החתן

איך הגיבו בסביבה שלך על השינוי שחווית?

"בסביבה שלי כבר ידעו שאני שומרת שבת, ולכן לא הופתעו. באותם ימים עדיין לא הלכתי עם חצאיות, כך שאף אחד לא נבהל משינוי קיצוני מדי. באותה תקופה עבדתי בעיקר על המידות שלי. בין הכל, גם הפסקתי לעשן אחרי 18 שנים רצופות. רק אחרי שתיקנתי את הפנימיות, עברתי לשנות גם את החיצוניות – והתחלתי ללכת עם חצאיות ובצניעות מלאה".

מה היה הקושי הכי גדול בתהליך?

"האמת? הכי קשה היה לוותר על התחרויות. עם כל ההבנה שזה נוגד את המהות החדשה שלי, עדיין היה לי קשה. עד היום אני מרגישה געגוע מסוים לעיסוק בתחום הזה, שכיום כמובן רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. עם זאת, ברור לי שעשיתי שינוי נכון, ואני בוטחת בבורא עולם שימצא לי דברים אחרים שימלאו אותי לא פחות".

עם חזרתה של ספיר לארץ, התחיל להירקם סיפור השידוך שלה. "התגוררתי בתל אביב, והייתי מקורבת מאוד לבית חב"ד. ידעתי שאני רוצה יותר מכל להתחתן, אך גם ידעתי שאני לא מתכוונת לעשות זאת מתוך מקום של חוסר אונים, אלא לחפש את האדם המתאים לי ביותר. הסתערתי על המשימה – שלחתי את הפרופיל שלי ל-13 מדינות שונות ולמאות שדכנים. פשוט צעקתי לעולם שאני רוצה להקים בית.

"אני לא טיפוס של סגולות", היא מדגישה. "כמי שמלווה כיום בנות בתהליכי שידוכים, אני מבהירה להן עד כמה צריך להיזהר מהמחשבה שהסגולות הן אלו שיובילו לישועה – כי במקרים רבים הציפייה הזו גורמת בדיוק להיפך.

"באופן אישי החלטתי לפני כשנתיים להניח בצד את כל הסגולות ולהתמקד בעבודה על המידות שלי – להבין איזה בית אני רוצה לבנות, ואיך אני משפרת את עצמי. כל זאת מתוך הבנה שככל שאני מזככת את הנשמה שלי, כך גם בעלי לעתיד מכין את עצמו, כי בסופו של דבר אנחנו אותה נשמה. באותם ימים אפילו קניתי שמלת כלה, ואמרתי לבורא עולם: 'אני מאמינה ובוטחת בך. אני קונה שמלה כי אני יודעת שבקרוב תמציא לי את הזיווג שלי'. אמא שלי קצת נלחצה, ואפילו אמרה לי בצחוק: 'רק אל תסגרי עדיין אולם...'.

"בנר שמיני של חנוכה החלטתי, בכל זאת, לעשות את הסגולה הידועה של הטמנת פתק בחנוכייה. כתבתי לבורא עולם: 'אני משחררת הכל אליך, אם תרצה שאתחתן עכשיו – אשמח כל כך. ואם לא, גם זה בסדר, כי אתה זה שמנהל את העולם'. המטרה לא הייתה סגולה כזו או אחרת, אלא תקשורת פתוחה וישירה עם בורא עולם. בסופו של דבר, אפילו לא הטמנתי את הפתק בחנוכייה.

"ביום שלמחרת", ממשיכה ספיר בהתרגשות, "קיבלתי את הפרופיל של בעלי. הרגשתי בחוש איך הקב"ה אומר לי: 'כשאת נותנת לי מקום – מגיעה הישועה'. מי שהעבירה לי את הפרופיל הייתה שדכנית שכלל לא הכרתי עד אותו יום. השידוך שלנו התנהל ממש כמו של שני חרדים מבית – פגישות במלון, בלי שום היכרות מוקדמת. לשנינו זה היה מוזר מאוד בהתחלה, אבל דווקא הדרך הזו הובילה לסגירת השידוך ולחתונה נפרדת, שמחה ומאושרת בכפר חב"ד".

לספיר יש מסר לסיכום. "אני פונה לכל מי שמחפשת עדיין את הזיווג שלה ואומרת לה: תאמיני בבורא עולם שהוא רוצה לשלוח לך את הישועה, אבל בינתיים מה שנדרש ממך זה לתקן את המידות ולהכין את עצמך לקראתה. זה לא מגיע מסגולה כזו או אחרת, אלא מתוך לימוד, התבוננות פנימית ועבודה עצמית. תלמדי שיעורי אמונה וביטחון, תבטחי בקב"ה ותדעי שזה יקרה – כי אסור להתייאש לעולם".