להגיד "כל הכבוד" או לא? כך תגדלו ילדים שלא מפחדים לנסות

כמעט כל הורה מכיר את הרגע שבו הילד אומר "אני לא יכול", עוד לפני שניסה. תאמינו או לא, אבל אני רואה את זה כאמא לבן שנתיים כבר מעכשיו. לפעמים זה מגדל קוביות שמתפרק, כשהוא מנסה למשוך את הגרביים בעצמו ולא מצליח, או אפילו משחק חדש שנראה לו קשה מדי. 

איך אנחנו כהורים צריכים להתנהג - לומר או לעשות - כדי לעצב ילד שיודע להתמודד עם החיים? פסיכולוגים אומרים שזה מתחיל כבר בגיל צעיר, כי תחושת המסוגלות היא דבר שגם ילד צעיר מרגיש. אולם לדבריהם, הניסיון והדרך הם אלו שחשובים, בעוד שהורים יכולים לטעות ולחשוב שרק ההצלחות חשובות. 

כשילד בן שנתיים מתקשה לפתוח קופסה או להשחיל טבעת, האינסטינקט שלנו הוא לעשות את זה במקומו. אבל זו טעות, כי אם נמתין עוד כמה שניות, ייתכן שנופתע. לפעמים, גם ילדים בגיל כל כך צעיר צריכים לנסות שוב ושוב עד שהם מצליחים, וגם אם בסוף אתם תעזרו לו - חשוב שתתנו לו קודם את ההזדמנות להתמודד לבד. 

אל תגידו מיד "לא"

ילדים קטנים סקרנים מטבעם. אם הילד אומר "אני רוצה למזוג לבד", נסו לחשוב איך לאפשר זאת בבטחה במקום לסרב מיד. למדתי את זה על בשרי השבוע, לאחר שהושבתי אותו על השיש כדי לעזור לי להכין עוגה, והוא רץ למכונת הקפה ללחוץ על כפתור המים. 

כן, הוא יודע ללחוץ על המים הקרים, אבל איכשהו הוא תמיד מגיע לכפתור שמתחת, שמוציא מים פושרים שיותר נוטים לחמים - ואותי זה מלחיץ. אבל אחרי שהתעמקתי עם עצמי בפעולה הפשוטה הזו שלו, הבנתי שאסור לי לעצור אותו. אם הוא רוצה לנסות, שינסה. 

שמתי קערה קטנה של פלסטיק, עמדתי לידו והוא פשוט בהה במים הזורמים כמהופנט, צחק, והכי חשוב בעיניי - למד שהוא מסוגל. 

כאוטודידקטית מושבעת, בערך מהרגע שהבן שלי הראה נכונות ללמוד - הוצאתי את המרצע מהשק והתחלתי ללמד אותו להפעיל מכונת כביסה, לפנות כלים מהמדיח, לטאטא, לנגב עם מגבון בערך כל דבר שמסביבו (מבטיחה שלא לימדתי אותו לנגב את הפנים, הרגליים ואפילו לטעום את המגבון בכל פעם שהוא עושה את זה כי זה טעים), לערוך שולחן, להחזיר ספרים למדף ואפילו לשטוף כלים. 

עם הכל הוא מוכן להתיידד, מלבד עם איסוף המשחקים כשהוא מסיים איתם. נהפוך הוא. שם הוא דווקא מוכן רק לזרוק ולהעיף לכל עבר, אבל ברור לי שגם זה שלב שיעבור. בערך בגיל הזה הילדים לא מוכנים שתעשו בשבילם כלום, חוץ מ... כבר אמרנו, כשהם מרגישים שהם לא יכולים. 

אם הילד נעל את הנעליים הפוך, צבע מחוץ לקווים או בנה מגדל עקום -  פעילויות שמתאימות כמובן לגילאים מאוחרים יותר מגיל שנתיים - לא חייבים לתקן מיד. חשוב יותר לשדר לו שהוא הצליח מאשר לנסות שהכל יהיה מושלם. 

אבל, ויש גם אבל גדול 

איך אנחנו כהורים תמיד מרגישים גאוות יחידה כשהבן שלנו מצליח את הדבר הכי קטן, ומיד מוחאים לו כפיים על הכל? אז זהו, שדווקא כאן יש חשיבות למינון. עידוד חשוב, אבל כדאי שיהיה אמיתי ומדויק. במקום לומר לבן שלכם "מדהים" על כל פעולה, תתארו את מה שראיתם: בנית מגדל גבוה יותר מאתמול, לא ויתרת גם כשהמגדל נפל, השקעת בזה הרבה זמן. 

כך הילד לומד להעריך את הזמן שלו, את המחשבה שלו, את התכנון שלו ואת הסבלנות שלו, ומתרגל אליהם הרבה יותר מאשר לחפש אישורים מבחוץ. 

תנו להם לבחור

גם בגיל שנתיים אפשר לתת בחירות קטנות, כמו איזו חולצה ללבוש, איזה ספר לקרוא, באיזה צבע לצייר או איזה פרי לאכול. בחירות פשוטות מחזקות את תחושת השליטה והעצמאות, אבל גם כאן יש לי אבל גדול: אם אתם נותנים לבחור, תתנו עד הסוף גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם. 

הילדה בחרה ללכת לגן עם פיג'מה? תכבדו את זה, גם אם בעיניכם זה 'סוף העולם' חלילה. משפטים כמו "תראי איך אח שלך לבוש יפה", או "החברים בגן יצחקו" מחלישים. צריך לזכור שכל ילד מתפתח בקצב שלו, ואסור אף פעם להשוות - לא בבחירות שהוא עושה, ולא בשום דבר. 

תחושת ביטחון נבנית מהרבה ניצחונות קטנים: לסגור רוכסן לבד, לשטוף ידיים, להחזיר צעצועים למקום, לעלות במדרגות, למזוג מים לכוס או לאכול בכוחות עצמו. כל הצלחה כזו אומרת לילד "אני מסוגל", ותזכרו שהמטרה היא לא לגדל ילד שתמיד מצליח, אלא ילד שלא מפחד לנסות.

ילד שמבין שכישלון אינו סוף הדרך אלא חלק טבעי מתהליך הלמידה, יגדל להיות מבוגר סקרן יותר, בטוח יותר בעצמו ופתוח יותר להזדמנויות חדשות.