המוזיקאית שוויתרה על חוזה ענק: "לא באמת הקרבתי. עשיתי את המוטל עליי, ופשוט בחרתי באמת"

עבור הדס דגול, ילדה חילונית משכונת רמות בירושלים של שנות השמונים, המסלול המוזיקלי נפתח כבר בגיל שש, כשנשארה מהופנטת מול הגננת שניגנה בגיטרה. באותו רגע נבט בה החלום, והיא החלה ללמוד בקפידה כדי לממשו.

הדס גדלה בבית ישראלי קלאסי, חצי אשכנזי וחצי ספרדי, רחוק משמירת מצוות אך מלא בזהות יהודית עמוקה ובציונות. החיבור שלה לאמנות הגיע מתוך רצון להעמיק; היא העריצה את שירי ארץ ישראל הישנים, ובבת המצווה שלה ביקשה לשיר דווקא אותם. אחד מחבריו של אביה, שהאזין לקולה הנקי, ניגש אליו ואמר: "היא ממש מוכשרת. אתם חייבים לשלוח אותה לתיכון של האקדמיה למוזיקה". ברגע האחרון של הקיץ הדס התקבלה, והשאר היסטוריה. "זה היה השינוי של החיים שלי", היא מתארת. "מכיתה ז' ידעתי שאין אפשרות אחרת. הרגשתי שהייעוד הזה חזק ממני".

(צילום: הדר אלפסי)

אורות ליד הקופה

הכישרון המובהק שלה הוביל אותה, עם גיוסה, לתואר הנחשק "מוזיקאית מצטיינת" – משבצת השמורה למספר מצומצם של מתגייסים מדי שנה. במקביל שירתה בלהקות הצבאיות, בתוך הרכב הג'ז של חיל החינוך, כשהיא שרה ומנגנת בגיטרה קלאסית ברמה גבוהה. "בצבא הרגשתי שאני במסלול המהיר להצלחה", היא נזכרת.

מיד לאחר השחרור, בגיל 21, הוציאה הדס את אלבומה הראשון בחברת "התו השמיני". האלבום, שכולו פרי עטה, זכה לביקורות מהללות. היא מצאה את עצמה פותחת את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בבריכת הסולטן, מופיעה בבית הנשיא ומוזמנת לפסטיבל ישראל. שיריה החלו להישמע יותר ויותר, אך מתחת לפני השטח כבר החלו לבעור ניצוצות של משהו אחר.

"מי שמקשיב לאלבום הראשון, רואה שהכל היה שם כבר אז", היא מחייכת. "יש באלבום שיר שנקרא 'תיקון חצות' ושיר שנקרא 'קול באישה ערווה'. במהלך השירות ישבתי בחזרה עם ארבעה נגנים שדי התעלמו מהדעות המוזיקליות שלי, הרגשתי פתאום שהם תופסים אותי בפוזיציה הזו של 'זמרת' וזהו. הרגשתי שזה לא מכבד אותי, ומתוך התסכול כתבתי: 'קול באישה ערווה – המשפט מוכר אך לא הבנתי, קול באישה ערווה – עכשיו מובן ורלוונטי'. המשפט הזה ישב לי בירכתי הראש, מבלי שהבנתי שאני מנבאת את העתיד של עצמי".

לאחר השחרור עברה הדס למעוז הבוהמה בתל אביב – שכונת נווה צדק. שם החל תהליך התשובה שלה לתפוס תאוצה, מתוך שאלות קיומיות על הזהות היהודית שלה. "שאלתי את עצמי: למה בעצם אנחנו פה בארץ? הרגשתי שצריכה להיות סיבה עמוקה יותר משירי אלתרמן. פשוט הרגשתי געגוע קבוע בנשמה".

התפנית המעשית התרחשה בגיל 22. הדס יצאה מפגישה מוצלחת ב"תו השמיני", צועדת עם הגיטרה ברחוב שמאי בירושלים, שם חלפה על פני חנות גיטרות שבכניסה אליה עמד בחור צעיר. מישהי קראה לו "צביקה". הדס ניגשה אליו ספונטנית ושאלה: "אתה צביקה שמרלינג האגדי?".

כעבור כמה דקות, כשהבינה שקשה לה להסתובב עם הציוד שסחבה, חזרה וביקשה להשאיר אצלו את חפציה. כשחזרה לקחת אותם, צביקה ביקש ממנה לנגן. "אמרתי לו: 'אני? מנגנת פה? אני הולכת להוציא אלבום, אני ריטה הבאה!'", היא צוחקת. "אבל הוא התעקש. הוצאתי גיטרה, ניגנתי, הוא הצטרף, ופתאום נכנסו אנשים. זו הייתה ההופעה הראשונה שלנו ביחד".

ליד הקופה של צביקה (מרדכי צבי, א"ש) הייתה מונחת ערימה של ספרי קודש וכיפה. הדס, שהייתה מוצפת במחשבות על יהדות, הרגישה שזה סימן. השניים הפכו לבני זוג. מרדכי צבי כבר הניח תפילין והתפלל, והדס בתחילה נבהלה: "היו לנו המון פיצוצים. פחדתי מהמילה 'תשובה', ובעיקר פחדתי שאצטרך להפסיק להופיע".

(צילום: הדר אלפסי)

תקרת הזכוכית

במשך שנתיים הם התחזקו באיטיות, שמרו שבת, והתחתנו בגיל 25. במקביל, עולם התרבות החילוני המשיך לקרוא לה. הדס נכנסה למרתון פגישות מול רוני בראון, מנכ"ל "הליקון" המיתולוגי. "במשך שלוש שנים נפגשנו אחת לשבועיים", היא משחזרת את הימים שבהם כמעט נגעה בתהילה. "זה היה אמור להיות חוזה ל-20 שנה, לחמישה אלבומים. הייתי בדיוק המשבצת שהם חיפשו".

באחת הפגישות, הזמין בראון את הפזמונאי והמנהל האומנותי יעקב גלעד כדי להתרשם ממנה. "יעקב פגש את מרדכי צבי ואותי כמה ימים לפני במופע השקה של אמיר דדון. בפגישה עם רוני, הוא אמר לו: 'היא חוזרת בתשובה'. רוני צחק: 'היא רק לא מופיעה בשבת, גם נינט לא'. יעקב ענה: 'ראיתי את בעלה, הם חוזרים בתשובה'. יעקב אמר את זה עוד לפני שאמרתי את זה לעצמי".

אחרי שזה כבר היה על השולחן, היא ניסתה להציע פתרונות. "באתי לרוני ואמרתי לו: 'אעלה לבמה עם שמלות צנועות, זה יעבוד מעולה'. ניסיתי לגשר, אבל החוזה שהם הציעו היה כובל מדי. שלחתי אותו חזרה עם המון תיקונים, הם לא הסכימו – ונפרדנו".

הדס מגלה היום, שלבעלה היה חלק לא מבוטל בפיצוץ העסקה. "בדיוק לפני הפרזנטציה הגדולה בהליקון, בעלי נסע פעם ראשונה לאומן והתפלל בכל הכוח שהיא תיכשל. עד היום הוא לוקח על זה קרדיט", היא אומרת בחיוך. "בסופו של דבר, זה היה תהליך אורגני. לא הרגשתי הקרבה עצמית על מזבח ה', אלא פשוט הבנתי שזה פחות מתאים לחיים שאני רוצה".

את אלבומה השני הפיקה הדס באופן עצמאי יחד עם בעלה, אך השינוי האמיתי היה ההחלטה ההלכתית שקיבלה: להופיע בפני נשים בלבד. כשאני שואל על המחיר הנלווה לכך, הדס משתפת: "אם נהיה כנים, שחקני כדורגל שלא משחקים בשבת לא יגיעו לקבוצות הבכירות. אותו דבר קורה עם זמרות דתיות. ברגע שאת מופיעה רק לנשים, העולם הכללי סוגר את הדלת. אפילו אמניות גדולות כמו אתי אנקרי או דין דין אביב – ברגע שהפסיקו להופיע בפני גברים, המדיה החילונית הפסיקה להשמיע את החומרים החדשים שלהן".

ביקורת לא פחות גדולה מפנה הדס דווקא כלפי המגזר הדתי: "יש לי כעס מסוים על העולם הדתי. יש נשים שמקפידות לא להופיע בפני גברים וזה מאוד מגביל אותן, אבל עדיין באירועים הגדולים של המגזר יביאו זמרות חילוניות. הציבור הדתי צורך הרבה פעמים את התרבות שלו מהעולם החילוני, וכמעט לא מצמיח אמנים מתוכו. האבסורד הגדול ביותר הוא ברדיו הדתי, שבו לא משמיעים נשים בכלל. אנחנו יוצאות קרחות מכאן ומכאן: מכיוון שלא נותנים פלטפורמות משמעותיות להשמיע שירת נשים אז הקהל לא מכיר, ובאירועים גדולים מייבאים זמרות חילוניות כי לזה הציבור נחשף".

מעבר לעניין ההלכתי, יש עוד סיבה שבגללה החלטת להופיע רק בפני נשים?

"ההחלטה הייתה ממניעים הלכתיים בלבד, אבל אחרי שקיבלתי אותה אני מבינה שיש בה רבדים עמוקים. אישה מול קהל מעורב מפעילה, גם בתת-מודע, מנגנונים של רצון להיות נאהבת, להרשים, למצוא חן. גם מול נשים הצורך הזה קיים, אבל שם הוא נקי הרבה יותר, והמופע הופך למשהו חברי, בגובה העיניים, ועמוק יותר".

(צילום: איתן מותהדה)

כמה זה עולה לנו

ב-14 השנים האחרונות, העיסוק המרכזי של הדס היה אימהות טוטאלית לשבעת ילדיה. "הקדשתי את חיי לילדיי", היא אומרת. "לא שלחתי אותם לצהרונים, ונשארתי עם כל ילד בבית עד גיל שלוש. כל מה שעשיתי במוזיקה היה 'תוך כדי'. אי אפשר להשוות קריירה של גבר, שיושב באולפן ימים שלמים, לקריירה של אמא שהבית נמצא עליה ב-100%".

עכשיו, כשהילדה הקטנה נכנסה לגן, הדס נכנסת אל 'הפאזה השנייה' של חייה. לאחרונה הוציאה סינגל חדש בשם 'סוד'; היא מלמדת פיתוח קול, כתיבה והלחנה בבית הספר 'שירת הלוויים' של יונתן רזאל; היא מופיעה עם חומרים מקוריים, מריצה מופע חדש עם דיצה אור, כותבת ומלחינה שירים לעצמה ולאחרים, ולאחרונה אף סיימה לכתוב מחזמר לילדים.

לראשונה מזה שנים, יש לה בקרים שלמים המוקדשים ליצירה, והאנרגיה הזו מתפרצת בפרויקט ייחודי: חממה תרבותית שבחרה 10 אמניות מתוך 100, כדי להעלות את הרמה המקצועית של מופעי הילדים במגזר החרדי והדתי.

"בהתחלה אמרתי לעצמי: מה לי ולזה? ואז הבנתי שזה תפור עליי, שזה כולל בתוכו כל מה שאני אוהבת ועושה הכי טוב – כתיבה, הלחנה, משחק, שירה. אז ניגשתי, וב"ה התקבלתי. כתבתי מחזמר לילדים שנקרא 'רננה על עננה'. הוא מיועד לילדים מגיל שלוש ומעלה, מלווה בשירים מושקעים שהוקלטו באולפנים הטובים ביותר. הוא נקי ומתאים למגזר, אך יכול גם לדבר לכל ילד בישראל. אני מתרגשת מהפרק הזה בחיי בצורה שאי אפשר לתאר".

רגע לפני תום הריאיון, כשנושא המחיר של שמירת ההלכה עולה שוב לשיחה, הדס משתפת בכנות: "לפעמים יש פחד כזה בירכתי הראש, שאולי אחרי 120 ה' יגיד לי 'הדס, נתתי לך קול פנומנלי, למה צמצמת את עצמך?'. יש לי לעיתים מחשבות כאלה, אבל יותר מהן – יש בי אמונה יוקדת שזה לא מה שיגידו לי שם. כשאני מסתכלת על הילדים שלי, על הבית שהקמתי, על שמירת ההלכה בה דבקתי ועל הנקיות של היצירה שלי היום – אני יודעת שעוד נכונו לי דברים גדולים, ושבעומק הדברים לא באמת הקרבתי. עשיתי את מה שהיה מוטל עליי לעשות, ופשוט בחרתי באמת".