לא רק בניין מפואר: מה הפסדנו כשאיבדנו את בית המקדש?

מה הוא בית המקדש? בפשטות הוא בית לה', והדבר בלתי מובן: כיצד שייך לבנות בית לה'? הרי מלוא כל הארץ כבודו!

שלמה המלך שואל את השאלה הזו, בתפילתו על השראת השכינה בבית המקדש: "כי האומנם ישב אלוקים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית אשר בניתי!" (מלכים א' ח' כ"ז). כלומר: כיצד ייתכן לבנות לה' בית, ארבע קירות ותקרה?

הרב יעקב ישראל בוצ'קובסקי מבאר, כי התשובה היא אחת: בית המקדש איננו בית לה', הוא בית לה' וישראל. נקודת מפגש בין הקב"ה אלינו. מקום מיוחד לעבוד בו את ה'. מקום בו נוכחותו של הקב"ה מורגשת בחוש, והוא המקום בו האדם מתחבר אליו. כביכול, אילו היה שלט על דלת הכניסה לבית המקדש - היה כתוב בו: "כאן גר הקב"ה באהבה עם כנסת ישראל".

זו מטרתו של בית המקדש: לייצר מקום מפגש מוחשי וארצי, כאן בעולמנו, להיפגש בו עם הקב"ה מתוך אהבה, יראה, חיבה ושמחה. לעבוד את ה', להביא לו מתנות (קורבנות עולה), לאכול על שולחנו (בשר קודשים קלים), להשתחוות לפניו, להריח את ריח הקטורת המוגשת לפניו ולשמוע את הלויים שרים לכבודו.

הקב"ה מצווה עלינו לבוא למפגש הזה שלוש פעמים בשנה, בכל חג, להביא קורבן עולה ושלמים, להשתחוות לפניו ולשמוח לפניו. "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך". וחז"ל דורשים: "יראה ייראה, כדרך שבא לראות - כך בא להיראות". כלומר, הראייה היא כביכול הדדית. הקב"ה לא רק רוצה לראות אותך, אלא שגם אתה תראה אותו. זו נקודת מפגש.

בית המקדש היה בנוי בפאר והדר, והכל בו נעשה בשלמות, כי הוא היה נקודת החיבור של השכינה עם העולם הנמוך שלנו. עבודתנו בעולם היא להתחבר אל ה'. ולהתקרב אליו, מתוך העולם השפל שבו אנחנו נמצאים.

בעולמות העליונים הכול מאיר וזוהר, ונוכחות ה' מורגשת במוחשיות. בעולמנו, לעומת זאת, הכול מסתתר וחבוי. אין לקב"ה נוכחות מוחשית. בית המקדש היה הבית שבו התגלתה נוכחות ה' בעולם, בו בא לידי ביטוי הקשר שלו עם בניו והקשר שלנו איתו.

התורה אומרת (דברים יב כג) "ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים". כלומר, כל ביקור בבית המקדש ובעזריו של ה', ירושלים, הביא לקרבה, ליראה, להכנעה לפני ה'. כאשר הכול מוחשי וקיים מול העיניים - הקשר עם ה' הוא ברמה אחרת לגמרי.

במצבנו הנוכחי יש לנו עולם רוחני עשיר, יש תורה ויש מצוות, שכאשר עוסקים בהן מתקרבים אל ה'. אבל אין לזה מוחשיות. עיקר העבודה נעשית בלב. ואנחנו צמאים ורעבים לקרבת ה' מוחשית, עבודת ה' כזו שאפשר למשש, לראות, להרגיש. להקריב קורבן, לראות שהוא נשרף על המזבח, לאכול על שולחנו ה' בשר קורבן, לשמוע שירת לויים מרגשת, לראות את הפאר וההדר ששלטו בכל פינה בבית ה'.

פעם בשנה יש לנו את ההזדמנות לחוש קצת געגוע, קצת להתרפק על העבר, וקצת לבקש באמת "ואשי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון".

מסיים הרב בוצ'קובסקי את דבריו הנפלאים: מי שזוכה לבקר בכותל המערבי בימים אלה, ובאופן כללי במשך השנה, כדאי לו לחוש לא רק שהוא בא למקום תפילה, אלא שהוא בא למקום מפגש. להבין שהקב"ה היה נוכח כאן, מעבר לקיר. כאן הלכו אבותינו והקריבו קורבנות, כאן נשמעה שירת הלוויים, וכאן התפשט ריח הקטורת. בית המקדש היה בית מציאותי שהיה אפשר ללכת בו ולהתחבר בו אל ה', ועם קצת תפילות והשתוקקות יש סיכוי שגם אנחנו נזכה לזה בימינו אנו.