"אבא, קניתי חליפה ליום שבו תתגלה. מתגעגע לבית המקדש": דניאל מזרחי בטור מרגש

נחמו נחמו עמי...

ביום חמישי האחרון נכנסנו לחצי חודש של אובדן ענק...

חורבן של הבורא וחורבן נסתר בתוכנו.

חודש מנחם אב, זה מרגיש לי כמו 10 ימים אפורים, ומצד שני – יש לי ההשתוקקות לשיח כן, וזה גורם לי להיכנס להתבוננות עצמית.

*

יש לי הרבה חסרונות בחיים.

החיסרון הכי קשה בשבילי, זה להרגיש נאהב,

ולחוש אהבה כנה.

מגיל צעיר זכיתי להכיר את כלי הדיבור לאבא שלי, שהוא בורא עולם.

עם הזמן התרגלתי לדבר ולבקש ממנו כל דבר, וקיבלתי הכל –

לחזק את הרבים דרך הכתבה, הרצאות ודיסקים של שירים.

ים מתנות קיבלתי מאבא...

לא קיבלתי עדיין אהבה חושית.

קורה, בתקופת מסוימות, שאני שוכב במיטה, ותוך כדי השיח הקבוע עם הבורא יתברך, אני זולג ומבקש שאני רוצה אותך רוצה באמת לחוות אותך.

כמה שנים אתה בלי בית מקדש של מטה, ולא רואים את האוויר הטהור, אהבה חושית דרך בית המקדש.

שיכולנו כל הזמן להגיע, לשפוך שיח, להקריב קורבנות תודה, אשם ותמיד.

אבא, אני רוצה להיות קרוב אליך ולהתענג מאור פניך.

עד עכשיו אני לא רואה אותך בחוש, אלא בהבזקים של הארות בעזרת ניסים, מתנות שקיבלתי באמצע קושי וסבל.

בינינו, בכל כאב ובהרגשה לא טובה, לא זוכר שאי פעם התלוננתי לפניך.

אבא, קניתי חליפה ליום שבו תתגלה, שתבנה את הבית שכולו עונג ואור נשפך ממך.

איך אני מדמיין אותי בביאת המשיח, שאני קם על הרגליים, זורק את החגורות של כיסא הגלגלים ומביא אותם למלך המשיח, כדי לזכור כמה עמלתי וסבלתי, ורק בזכות האמונה והרצון להחזיק מעמד בעת ייאוש – תמיד נזכרתי שבסוף כל קושי רב, מתגלה האור.

אני רוצה כבר לחוות את הנשמה שתמלוך על הגוף שמלא אתגרים פיזיים ורוחניים.

יש לי רק החיפוש אחריך.

בבקשה, עזור לי למצוא מרגוע, שהוא הגאולה, המשיח...

ולא אעזוב את בית המקדש, ולא ארצה שום דבר, חוץ מאשר אותך.