לא עול אלא אושר גדול: הגילוי שמאיר את עבודת ה' באור חדש

לעיתים אנו תופסים בטעות את עבודת השם ואת קיום המצוות כסוג של "עול" או חובה כבדה ומחייבת, ומפספסים את המהות האמיתית שלהן. הרמח"ל, מגדולי חכמי ישראל, מבהיר בדרכו הייחודית מתוך המקורות, כי אדם המעמיק מעט ומתבונן בזכות שנפלה בחלקו לעבוד את ה' – יחוש אושר אדיר ושמחה פנימית עמוקה.

בספרו "מסילת ישרים" (פרק י"ט) מגדיר הרמח"ל את השמחה כ"עיקר גדול בעבודה", ומצטט פסוקים המוכיחים את דבריו:

• "הוא מה שדוד מזהיר ואומר 'עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה'".
• "ואומר: 'וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוהים וישישו בשמחה'".
• "ואמרו רבותינו ז"ל 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה'".
• "ואמרו במדרש: 'אמר רבי איבו, כשתהיה עומד להתפלל יהא ליבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוהים שאין כיוצא בו'".

ממשיך הרמח"ל בדברים נפלאים: "כי זאת היא השמחה האמיתית, שיהיה ליבו של האדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי".

הרמח"ל מציין כי ככל שהאדם זוכה לעבוד יותר את ה' ולדבוק בו – שמחתו גדולה יותר: "כי כל מה שזוכה האדם להיכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה ויהיה ליבו שש בקרבו, ואומר 'ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם'".

בהמשך דבריו מביא הרמח"ל את דוד המלך כהוכחה לכך שאדם גדול העובד את ה' באמת – הוא שש ושמח. הוא מצטט את עדותו של דוד על עצמו במקומות רבים בספר תהילים:

• "יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'".
• "ואבואה אל מזבח אלוהים אל אל שמחת גילי, ואודך בכינור אלוהים אלוהי".
• "תרננה שפתי כי אזמרה לך, ונפשי אשר פדית".

וכותב הרמח"ל על דוד המלך:

"כי כל כך הייתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתיים היו מתנענעות מאליהן, ומרננות בהיותו עוסק בתהילותיו יתברך, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהייתה מתלהטת בשמחתה לפניו".

זהו מצב שבו השמחה בעבודת ה’ נעשית כל כך פנימית ועצומה, עד שהיא כבר לא נשארת רק בלב. האדם מגיע להתלהבות כזו, שהנפש מתמלאת אהבה ודבקות בבורא, והשמחה פורצת החוצה מעצמה, עד שהשפתיים מתחילות לזוז ולשיר תהילות ה’ בלי מאמץ מכוון. זה לא מעשה חיצוני יזום, אלא ביטוי טבעי של לב בוער.