ברח מהעולם כדי לתקנו: מי היה ה"סבא" מנובהרדוק?

רבי יוסף יוזל הורוביץ נולד בשנת תר"י (1850) בעיר פלונגה שבליטא, לאביו רבי שלמה זלמן הורוביץ, רבה של העיר. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונות בלתי רגילים, אולם איש לא שיער כי הנער השקט עתיד להיות מייסדה של אחת התנועות הרוחניות המהפכניות ביותר בעולם הישיבות.

בהיותו בן 18 השתדך עם בתו של יהודי אמיד מהעיירה שווקשנה. החותן התחייב לפרנסו כדי שיוכל לשקוד על התורה, אולם זמן קצר לפני החתונה נפטר לפתע. האלמנה נותרה עם שמונה יתומים, והחתן הצעיר מצא עצמו נושא על כתפיו לא רק את פרנסת ביתו העתידי, אלא את פרנסת המשפחה כולה. במשך כשמונה שנים עסק במסחר ונסע לעיתים קרובות לעיר ממל, כשהוא מפרנס 11 נפשות.

באחת מנסיעותיו אירע המאורע ששינה את חייו. בממל פגש את רבי ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר. 13 שיחות בלבד הספיקו כדי לחולל מהפכה בנפשו. האיש, שעד אז היה סוחר מצליח ובעל משפחה, החליט לעזוב את עסקיו ולהקדיש את חייו לעבודת ה' וללימוד התורה. וכאן מתחיל הפרק המופלא והקשה ביותר בחייו.

יום אחד שלח מכתב לרעייתו. במכתב הודיע כי הוא פורש מעסקיו ומתעתד להסתתר במקום נידח כדי להתמסר כל כולו לתורה. אל המכתב צירף סכום כסף שיספיק לסילוק החובות ולהחזקת המשפחה, אך הוא עצמו לא שב לביתו.

אפילו רבי ישראל מסלנט ניסה להניאו מההחלטה. הוא הציע לו ללמוד תורה בקרבת משפחתו, ולא להתנתק מהם לחלוטין. אולם רבי יוסף יוזל חשש שכל מגע עם חיי העולם יפריע לו להגיע אל היעד הרוחני שאליו שאף. לבסוף נכנס ל"כולל קובנה", הכולל הראשון שהקים רבי ישראל מסלנט, ושם ישב שנה תמימה מבלי ליצור קשר עם אשתו וילדיו.

אין להבין את מעשיו במושגים הרגילים של בני אדם. ליטא של אותם ימים הכירה תופעה של "פרושים" – אנשים שפרשו מענייני העולם כדי להקדיש עצמם לעבודת ה'. אולם גם בתוך עולם זה נחשב רבי יוסף יוזל לקיצוני במיוחד.

לאחר זמן עבר לסלבודקה הסמוכה לקובנה והסתגר בחדר קטן. במשך שנה ותשעה חודשים כמעט שלא ראה פני אדם. הוא לא יצא מהחדר, לא השתתף באירועים ציבוריים, ואף נמנע מלצאת לשמיעת קול שופר בראש השנה. התנהגות זו עוררה תמיהה גדולה אצל חכמי הדור, ובכללם רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה וגדול הפוסקים בליטא.

באותה תקופה החל להיפגש עם רבי שמחה זיסל זיו, "הסבא מקלם". בין שני ענקי המוסר התפתח ויכוח יסודי. רבי יוסף יוזל סבר תחילה שעל האדם לבנות את עצמו בבדידות מוחלטת, ואילו הסבא מקלם טען שאין תכליתו של האדם להתקדש לבדו, אלא להשפיע על אחרים. לבסוף קיבל רבי יוסף יוזל את הדברים, ואז חל המפנה הגדול.

האיש, שברח מהעולם כדי לעבוד את ה', חזר אל העולם כדי לתקנו. בשנת 1896 ייסד את ישיבת נובהרדוק. מהישיבה הקטנה הזו צמחה בתוך שנים אחדות אימפריה רוחנית. בערים רבות ברחבי רוסיה, ליטא ופולין הוקמו ישיבות ברוחה.

רוב אנשי המוסר בדורו ביקשו לתקן את האדם. הסבא מנובהרדוק ביקש לברוא אותו מחדש. לדעתו, רוב הפגמים האנושיים אינם נובעים מתאוות גסות דווקא, אלא מהפחד. האדם מפחד מהעתיד, מפחד מהעניות, מפחד מדעת הבריות, מפחד מהכישלון, מפחד מהבושה. וכיוון שהוא מפחד, הוא חדל להיות בן חורין. במקום לעבוד את בוראו, הוא עובד את דמיונו. מתוך השקפה זו נולדה תורת הביטחון המפורסמת של נובהרדוק.

בכתביו, שנאספו לאחר פטירתו בסדרת הספרים "מדרגת האדם", שב הסבא והדגיש כי האדם חייב להכיר שאין כוח בעולם מלבד רצון ה'. כל הפחדים, כל החשבונות וכל הדאגות נובעים מכך שהאדם מייחס למציאות כוח עצמאי. כאשר האדם מכיר שכל הנעשה בעולם הוא בהשגחת הבורא, הוא משתחרר מהשעבוד לפחד. תלמידיו סיפרו כי לא הסתפק בדרשות ובהרצאות, אלא דרש עבודה מעשית.

בישיבות נובהרדוק נהגו לבצע תרגילים שנועדו לשבור את הפחד מדעת הבריות. היו תלמידים שנשלחו להיכנס לחנויות ולבקש דבר שאיננו נמכר שם. אחרים היו מהלכים ברחוב בלבוש חריג במקצת, לא מתוך רצון להתבדח או להתגרות, אלא כדי להרגיל את הנפש לכך שאין האדם חי למען כבודו, אלא למען האמת.

מי שלא הכיר את שיטתו ראה בכך קיצוניות משונה. תלמידיו ראו בכך מסע לשחרור האדם מהכבלים הנסתרים ביותר. ואכן, כל חייו של הסבא היו מאבק מתמיד נגד ה"אני": כאשר היה סוחר – ויתר על המסחר; כאשר היה בעל משפחה – ויתר על הנוחות המשפחתית; כאשר היה תלמיד חכם – ויתר על הכבוד; כאשר היה מנהיג תנועה גדולה – המשיך לחיות בפשטות מופלגת.

הוא לא ביקש להיות אדמו"ר, לא ביקש להיות רב עיר גדולה, ולא חיפש משרות ציבוריות. כל שאיפתו הייתה לבנות בני אדם, מסיבה זו הפכה נובהרדוק לתופעה שאין לה אח ורע בעולם הישיבות. בעוד ישיבות אחרות נודעו בחריפותן, בידיעותיהן או בגאונות תלמידיהן, נובהרדוק נודעה בעיקר באנשיה. היא ביקשה ליצור יהודי שאיננו נשלט על ידי פחד, יהודי המסוגל לעמוד מול העולם כולו ולומר: אינני עבד לאופנה, לא לחברה ולא לכבוד, אלא רק לרצון ה'.

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה והעולם היהודי במזרח אירופה החל להתפורר, התגלתה עוצמתה של השיטה. תלמידי נובהרדוק נדדו מעיר לעיר, הקימו ישיבות חדשות גם בתנאים בלתי אפשריים, והמשיכו להפיץ את דרכם.

גם בשנותיו האחרונות, כאשר ישב בקייב בין פליטי המלחמה והמגפות, לא חדל לעסוק בצורכי הציבור. מי שפרש בצעירותו מהעולם כדי לבנות את עצמו, הקדיש את זקנותו לעזרה לאחרים. פרישותו של הסבא הייתה שלב במסע ארוך. תחילה ביקש לכבוש את עצמו, אחר כך ביקש לכבוש את פחדיו, ולבסוף ביקש ללמד אחרים לעשות כן.

תלמידיו המשיכו בדרכו גם לאחר פטירתו. עשרות ישיבות "בית יוסף" ו"נובהרדוק" פעלו ברחבי פולין, ליטא ורוסיה. רבים מראשי הישיבות, המשגיחים ואנשי המוסר בדור הבא צמחו בבית מדרשו. גם לאחר שהשואה החריבה את רוב מוסדות נובהרדוק, המשיכו ניצוליה לשאת את מורשתה לארץ ישראל, לארצות הברית ולמדינות נוספות.

כך נותר הסבא מנובהרדוק אחת הדמויות הייחודיות ביותר בתולדות עולם התורה: אדם שוויתר על כמעט כל מה שבני אדם רגילים לראות בו מטרה כדי לרדוף אחר שלמות רוחנית, פרוש שהפך למנהיג, מתבודד שהעמיד אלפי תלמידים, ואיש מוסר שהטביע את חותמו על עולם הישיבות לדורות.