השחקנית לירון סלומון: "אמרתי 'לא' לברודווי, והרגשתי שזו עקידת יצחק שלי"

יש חלומות שנדמה שהם נולדים איתנו. הם מלווים אותנו מהילדות, מתעצבים עם השנים והופכים לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. עבור לירון סלומון, כיום חסידת חב"ד ואם לארבעה, הבמה הייתה החלום. היא לא רצתה לשיר ולשחק, היא רצתה להגשים את מה שהיא, את מה שהנשמה שלה ביקשה מאז שהייתה ילדה. 

כשבגרה, היא צעדה במשך השנים בנחישות לעבר החלום: למדה, עבדה, והייתה בטוחה שהיא בדרך לפסגה שאליה כיוונה כל חייה - ייצוג בית הספר למשחק בבמה הנחשבת של ברודווי. אלא שלפעמים, דווקא כשאנחנו מתקרבים אל היעד, החיים מזמינים אותנו לעצור ולשאול שאלות גדולות יותר.  

את לירון השאלות הגדולות תפשו סביב שולחן חג בברוקלין, שגם אליו בכלל לא תכננה להגיע. היא גדלה בבית של זוג הורים קרייריסטים, שהיהדות לא הייתה בו חלק מהלקסיקון. "לא היה קידוש ולא שמירת שבת", היא מספרת.

בשלב מסוים הוריה התגרשו, ושם החלה נקודת המפנה. "החברה הכי טובה של אמי, שהייתה עבורה כמו אחות, עברה לגור בקנדה, וזה היה משבר גדול בשבילה. אותה חברה החלה להתקרב לנצרות ולשמוע כל מיני תכנים מיסיונרים, והשפיעה גם על אמא שלי לנסות".

בתה של אותה חברה הייתה חברתה הטובה של לירון, וכשגם היא הלכה בדרכה של אמה, היא ניסתה להשפיע על לירון לצעוד באותה דרך. "היא תמיד הייתה מדברת איתי על זה, וראיתי שהיא להוטה שאיכנס לנצרות".

לירון סלומון

"הקשבתי מתוך נימוס", היא משחזרת. "אבל היה ברור לי שזה לא שלי, למרות שאמא שלי התחילה להיכנס לדבר הזה ולהיות איתם. היא הלכה לקבל תשובות. אמרו לה שאם היא באמת רצינית לגבי הדרך הזו, היא צריכה להיטבל לנצרות. למרות שבשלב הזה היא כבר הורידה את המזוזות מהבית - היא התנגדה בתוקף. הנקודה היהודית הייתה מספיק חזקה כדי לעמוד ולהגיד להם 'לא', ואז הם הרחיקו אותה".

ממש היה לה מזל. 

"נכון, וגם לי כנראה, כי זמן קצר אחרי כן היא גילתה את שיעורי התורה של חב"ד ונשבתה בקסמם. אחרי שהיא נכנסה לזה, הדרך שלי לשם הייתה סלולה".

כבר מקטנות הרגישה לירון חיבור לבורא, והייתה לה אמונה בהשם, מבלי שידעה לשייך את זה ליהדות. "כשהוריי התגרשו, הקב"ה עשה לי 'אבי ואמי עזבוני וה' יאספני', והיו תקופות שהרגשתי שה' איתי, מדבר איתי בשפתי שלי, אבל לא קראתי לו ככה. לא ידעתי את כל מה שאני יודעת היום".

בגיל עשרים, אחרי השירות הצבאי, היא נסעה לאנגליה עם סבתה. "הלכנו לראות את המחזמר 'עלובי החיים' בווסט אנד בלונדון. אני זוכרת שכשיצאתי מהתאטרון, עמדתי ברחוב הלונדוני הקפוא, וכל מה שחשבתי היה שאני מוכנה לסבול את הקור הזה, את הקשיים, את הלחץ הכלכלי, את כל מה שיידרש ממני - רק כדי להיות חלק מהעולם הזה. מאותו רגע הייתה לי מטרה ברורה, וידעתי לאן אני רוצה להגיע".

והדרך לשם הייתה נוצצת כמו שדמיינת? 

"ממש לא. מבחוץ אנשים רואים רק זוהר ותהילה, אבל מאחורי הקלעים יש המון תחרותיות, לחץ, חוסר ודאות תמידי ורגעים קשים של תסכול". כשהיא מדברת על התסכול, היא מזכירה את התקופה שבה עבדה בצוותי בידור ופגשה את הצדדים הפחות יפים של המקצוע. 

מאוחר יותר בחייה למדה לירון משחק בבית הספר של עידן ליפר, שלמד ולימד בניו יורק. "יום אחד הוא עשה לנו אודישנים למופע בניו יורק. אחרי האודישן הוא הסתכל בי במבט רציני ועמוק, ושאל עם מי עבדתי על זה. כשהתשובה שלי הייתה 'לבד', הוא היה בהלם. הוא אמר לתלמידים: 'אתם רואים? זה ביצוע ניו יורק, זה מתאים לבמות בניו יורק".

איך הרגשת באותם רגעים?

"קצת בלחץ. לא הבנתי למה הוא מתכוון, וכל מה שעלה לי באותו רגע היה המחשבה איך אני משחזרת את מה שעשיתי, מה הוא אהב בביצוע שלי, מה היה ניו יורק בזה".

אבל בואי נחזור רגע אחורה, אל הילדות שלך. מי הייתה לירון לפני החלום על ברודוויי? 

"בדיעבד, זו תמיד הייתה אותה לירון. אני לא זוכרת את עצמי בלי החלום הזה. כבר בגיל ארבע או חמש, כשהייתי רואה הצגה, הייתי מסתכלת על הילדים שעל הבמה ושואלת את עצמי איך יכול להיות שזו לא אני רוקדת ושרה. היה לנו פסנתר בבית, ותמיד הייתי מנסה לנגן, מקליטה את עצמי בטייפ ומכריחה את אמא שלי לשמוע כל שיר חדש. זה פשוט בער בי מגיל מאוד צעיר. אני חושבת שהקב"ה שותל בכל אדם משהו שמייחד אותו. אצלי זו הייתה האהבה לבמה. כל פעם שראיתי מופע, הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתעורר לחיים".

אבל היה עוד משהו שעורר אותה לחיים - אלו היו השאלות הגדולות שהתחילו בהיותה בת תשע, כשסבא שלה נפטר. "פתאום הבנתי שהחיים כאן זמניים. שאלתי מבוגרים מה זה נשמה, מה התכלית של החיים ולמה אנחנו כאן - אבל אף אחד לא ידע לענות לי. כשראיתי שלא ענו לי והרגשתי שאני לבד בתוך התחושות שלי, התחלתי להתפלל. אז לא ידעתי כמובן מה זה הקב"ה, פשוט ביקשתי מאלוקים שיהיה איתי, והרגשתי שהוא שם. מוביל אותי".

הגילוי בשיעור התניא

"בהתחלה, כל מפגש עם היהדות דחה אותי, כי הכל עסק בחיצוניות, בלבוש, במה מותר ומה אסור מבחינת הצניעות והמראה. כחילונית לא התחברתי לזה. לא הייתה לי הזדמנות לצלול יותר לעומק, ומה שגיליתי כלפי חוץ רק הרחיק אותי".

אז מה שינה את התפיסה שלך?

"שיעור תניא שהגעתי אליו בעקבות אמי, אצל חסיד חב"ד שהוא תלמיד חכם. אמא שלי הגיעה כדי להתווכח ולהוכיח ל'דתיים האלה' שהם טועים. אבל התשובות העמוקות שקיבלה גרמו לה להתלהב, ובשלב מסוים היא התחילה לבקש ממני לבוא איתה לשיעורים".

לירון, שעד אז חוותה כאמור את היהדות כביקורתית ושיפוטית כלפי אורח חייה, אזרה אומץ להגיע ודווקא שם זכתה לחוויה מתקנת. "הרב שלימד את ספר התניא חשף בפניי עומק רוחני שלא גיליתי בשום מקום אחר. פתאום שמעתי שפה אחרת לגמרי. דיברו שם על הנפש, על התמודדויות פנימיות, על שאלות קיומיות ועל העולם הרוחני של האדם. הרגשתי שמישהו סוף סוף מדבר ישירות אל המקום שחיפשתי כל השנים. הבנתי שהיהדות לא מפחדת משאלות; להיפך, היא מזמינה אותך לשאול ולחקור. בשבילי זה היה גילוי עצום.

"התחלתי להתמיד בשיעורים, כשתוך כדי הלימוד המעמיק אני חושבת לעצמי על כך שבן זוגי העתידי חייב להיות אדם שמחובר לאלוקים - עוד בכלל לפני שאני דתייה בעצמי".

בגיל 24, בדיוק כפי שתכננה, לירון טסה לניו יורק כדי להגשים את החלום הגדול - לייצג את בית הספר למשחק, באודישן בברודוויי. "רגע לפני הטיסה, שיתפתי את הרב בכך שאני נוסעת לניו יורק, והוא מיהר לצייד אותי במספר טלפון של חסידת חב"ד משכונת קראון הייטס בשם איילה משיח. לקחתי את המספר שלה והבטחתי להתקשר כשאגיע, מבלי לדעת איזה חיבור מדהים הולך להיות בינינו".

לירון נחתה במנהטן כשהיא קרועה בין שני עולמות: בזמן שהתכוננה לפסגת השאיפות המקצועיות שלה - האודישן בברודוויי - הראש והלב שלה כבר נמשכו למקום אחר. גם בלב התפוח הגדול היא ניסתה בכל כוחה לשמור על הגחלת הרוחנית, ובזמן שהתקיימו השיעורים בארץ, הייתה מבקשת מאמה שתשמיע לה אותם מעבר לים בטלפון.

"ירדתי מהאוטובוס בשכונה החרדית, והרגשתי שהגעתי לכוכב אחר"

עם המטען הרוחני החדש הזה, נחתה לירון בניו יורק, מוכנה לכבוש את האודישנים בברודוויי. אלא שלהשגחה העליונה היו תוכניות אחרות בשבילה. "אחרי זמן מה, הגיע חג השבועות וקיבלתי מאיילה משיח הזמנה להתארח אצלה בחג. שמחתי, אבל כשירדתי מהאוטובוס בערב החג בשכונה החרדית - הרגשתי שהגעתי לכוכב אחר", היא משחזרת בחיוך. "פתאום קלטתי שאני במאה שערים ניו יורק. כולם נראו כל כך שונה ממני.

"התקשרתי לאיילה ואמרתי לה: 'אני לא לבושה כמו כל האנשים כאן'. אבל היא לא נבהלה, והשיבה: 'זה בסדר, תבואי כמו שאת'. אני מגיעה ורואה מולי אישה חרדית מחויכת מאוזן לאוזן. היא אמרה לי: 'יש לך חצי שעה להיות אורחת, ואז את מתחילה לעזור לנו כאן'. צחקנו. מיד היה בינינו קליק".

היא הייתה בטוחה שלא תמצא את המקום שלה, שתברח בהתנצלות אחרי שעה של אירוח, אבל המציאות הייתה רחוקה מהחששות שלה. "קיבלו אותי באהבה עצומה, בכבוד ובלי טיפה של שיפוטיות, ופתאום ראיתי מולי אנשים חכמים, אנשי צורה. עמוקים ושמחים. אני זוכרת שישבתי מסביב לשולחן החג שלהם, והרגשתי שאני רוצה לרשום פנימה כל מילה שנאמרת. במשך שלושה ימים רצופים שאלתי אותם את כל השאלות שהיו לי אי פעם על אמונה, חיים ומשמעות. מה שהדהים אותי היה שאף אחד לא נבהל מהשאלות שלי. הם חיו אותן, והיו להם תשובות אמיתיות לתת לי".

היו אלו התשובות לשאלות שהטרידו אותה מגיל תשע. "כשאני חושבת על זה בדיעבד אני מבינה שלא הייתה אישה אחרת בעולם שיכלה לקרב אותי, חוץ מהגברת הזו. בחג הזה הכל התהפך לי. פתאום העולם שלי נראה לי כל כך זר. פתאום הסתכלתי אחרת על החיים שלי,  והאמונה תפסה מקום משמעותי יותר ויותר בחיי".

גם ברודוויי הרגיש לך ככה?

"כן, בהחלט. אמנם זה היה מטלטל לעמוד מול התחושות האלה, אבל בשבועות שלאחר מכן באמת התחלתי להרגיש את השינוי מבפנים. כשזה קרה, אמרתי 'לא' לברודוויי, והרגשתי שזו עקידת יצחק שלי".

היא לא ידעה עדיין מה הכיוון ולאן פניה מועדות, הכל בחייה הרגיש מבולבל ותלוש. "לא ידעתי מה אני רוצה או מי אני הופכת להיות. הארון שלי היה חצי צנוע וחצי לא, ההרגלים הישנים עדיין היו, אבל הלב כבר נמשך למקום אחר. אני זוכרת שישבתי עם חברות בארומה במנהטן. הם לא הבינו למה אני בודקת אם יש כשרות: 'זה ארומה, מה כבר יכול להיות לא כשר?'. בסוף באמת גילינו שאין שם הפרדה בין בשר לחלב. לאט למדתי שהקב"ה לא מבקש מאיתנו להיות מושלמים ברגע אחד, הוא מבקש מאיתנו להיות בתנועה ובתהליך".

חלק מהתהליך הזה כלל גם שינוי בלבוש, דבר שיש נשים שחוות אותו כמצמצם. איך זה היה עבורך? 

"אני חווה את זה בדיוק להיפך. בצמצום יש המון הרחבה. כשיש גבולות, יש חופש אמיתי. בעיניי, צניעות היא לא ניסיון להסתיר משהו לא טוב, אלא שמירה על משהו יקר ערך.

"כשגרתי במנהטן והלכתי בלבוש המקובל שם, הייתי עוברת ברחוב ושומעת הערות בלי סוף. אנשים הרגישו בנוח לפלוש למרחב שלי. אבל אחרי ששיניתי את הלבוש שלי לצנוע, היחס ברחוב השתנה לחלוטין. פתאום אנשים כיבדו את המרחב שלי, והרגשתי שמסתכלים עליי סוף סוף כאדם, כנשמה, ולא כאובייקט. זו הייתה חוויה מעצימה מאוד עבורי".

היום, שבע שנים לאחר שנישאה, לירון היא אם לארבעה ילדים קטנים, שעדיין עומדת על במה ועושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לרגש על ידי סיפורה האישי המרתק. הזרקורים של ברודוויי נשארו אמנם מאחור, אך האמנות והיצירה שלה חיות ובועטות - בגרסה מדויקת ומזוקקת בהרבה. לאחרונה היא אף השתתפה בהפקה ייחודית, שבה שילבה שירי מחזות זמר קלאסיים בתוך עולם תוכן יהודי עמוק.

"אני מאמינה שלכל אישה יש שליחות", היא אומרת. "אם הקב"ה נתן לך כישרון, את לא יכולה ולא צריכה להתעלם ממנו. צריך פשוט לקחת את הכלים שרכשנו ולחבר אותם למקום הנכון".

לסיום, מה החלום הגדול שלך כיום?

"אם אני מדברת מהמקום של הנשמה, אז התשובה היא שהייתי רוצה שנזכה לגאולה שלימה. החלום שלי הוא שנחיה מתוך מודעות לכך שיש לעולם כיוון ומשמעות, ושנהיה מחוברים יותר לכוונה האלוקית שמובילה אותו. לקבל, כמו שאני אוהבת לקרוא לזה, "משקפי גאולה" - מבט שמאפשר לראות מעבר לקושי שאנחנו חווים לפעמים בעולם הזה. שנבין שהקושי לא בא לשבור אותנו אלא להצמיח, לרומם ולקרב אותנו למי שאנחנו באמת".