תכתבי לשכינה כאילו היא איתך בחדר. היא כאן. תרגישי שהיא נמצאת לידך

פעם הגיע לרבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, עני מרוד. הוא עמד מול הרב, עייף, שחוק, בעיניים רטובות מדמעות. "רבנו", הוא ביקש, "הילדים שלי בבית בוכים מרעב. אין לנו לחם, אין פרנסה, אני לא יודע מה לעשות... שמעתי שהרב הקדוש יכול לעזור. אולי הרב יכתוב לי איזה קמע, משהו שיפתח לי את המזל, שאוכל לפרנס בכבוד את המשפחה שלי...".

הרב הסתכל עליו בעין טובה, ואמר לו בשקט: "אני אתן לך פתק. לך לכותל המערבי, תניח אותו בין האבנים, תתפלל מכל הלב, תאמין, ותראה שישועה תבוא, בעזרת ה'".

הצדיק לקח דף קטן, טבל את הקולמוס בדיו, כתב כמה מילים, קיפל את הפתק ונתן לו ביד. העני שמח. הוא החזיק את הפתק חזק, ורץ ברגליים רועדות לכותל. הוא נעמד שם, הניח את הפתק בין האבנים והחל לבכות ולהתפלל.

לא הרחק ממנו עמד יהודי זקן, מביט בו, משתאה. איזו תפילה! פתאום נשבה רוח חזקה. הפתק עף מהכותל, ונפל לרצפה. היהודי הזקן הרים אותו. הוא פתח, קרא, והיה בהלם מוחלט... זה פתק שכתב האור החיים הקדוש! וואו!

ומה היה כתוב בו, אחותי?

לא שמות קודש. לא קמע ולא קבלה. רק מילים פשוטות. "לכבוד השכינה הקדושה – אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי – בבקשה, תעזרי לפלוני בן פלוני, שתהיה לו פרנסה טובה. חיים בן עטר". זהו.

וואו... בלי מילים מסובכות, בלי שמות קודש ויותר מידי כוונות... פתק קטן שמדבר עם השכינה – כאילו היא ממש כאן.

ואת יודעת מה, האיש חזר לביתו, ולא עבר הרבה זמן – והעניינים החלו להסתדר לו בבית.

בעזרת ה', ביום שני הקרוב בלילה, וביום שלישי כל היום, תחול ההילולה של הצדיק הקדוש הזה, רבי חיים בן עטר. הדליקי לכבודו נר, ואני רוצה שתרגישי כאילו את ממש עומדת לפניו, מבקשת ממנו שיברך אותך, והוא אומר לך: "בתי, גם את יכולה לשלוח פתק לשכינה הקדושה". כן, תכתבי!

תכתבי בלי מילים גדולות, בלי שמות קודש ובלי יותר מדי כוונות. רק כוונה אחת פשוטה. תכתבי לשכינה כאילו היא איתך בחדר. היא כאן. תרגישי שהיא נמצאת לידך.

אני רוצה, אחותי, שתמצאי זמן, תקחי פתק קטן, ופשוט תכתבי. תכתבי מכתב לשכינה הקדושה. תכתבי הכי פשוט שיש, איך שיוצא לך. בלי לערוך את זה, בלי לתקן את זה. ואם אין לך זמן – אז "לשוני עט סופר מהיר", אומר דוד המלך בתהילים. תני ללשון שלך לדבר. תדברי עם השכינה בשפה הכי פשוטה בעולם. ספרי לה הכל.

ואם בכל זאת מצאת לך זמן וכתבת פתק – דמייני שאת מניחה אותו בין אבני הכותל. ותזכרי: כשאישה כותבת לשכינה – היא תמיד-תמיד נענית.

מתוך דפי שירת הלב של הרבנית חגית שירה.