בין הרצוי למצוי, צריך להישאר שפוי

פרשת חקת מגיעה בתחילת חודש תמוז. בספר היצירה כתוב שהחוש בנפש המקושר לחודש הזה הוא חוש הראייה. ידוע גם שהחודש הזה הוא זמן של דינים, זמן של חסרונות גדולים. מזלו של חודש תמוז הוא סרטן, והמשמעות הפנימית היא נגזרת המילים: סר טינה.

תמוז הוא שם של פסל, עבודה זרה שבעיניו הייתה עופרת. היו מחממים את הפסל, ותוך כדי כך העופרת הייתה נמסה, ויוצרת אשליה שהפסל בוכה. וכך, כמו שכתוב בנביא, היו "הנשים מבכות את התמוז", כלומר החטא שלהן היה בכייה לחינם.

מתי אדם בוכה? כשמרגיש חסרון. ומה הוא שורש החיסרון? חסרון האמונה.

דוד המלך מתאר את התחושה במילים: "ולבי חלל בקרבי".

יש משפט יפה שחיברתי, והוא אומר ש"בין הרצוי למצוי צריך להישאר שפוי". ברגע שהאדם מתמקד באין – נוצר חלל שממלא את הלב בתסכול, בתחושת החמצה, והיא זו שגורמת להחמצת הזדמנויות וליצירת מעגל של חסרונות. אין מושך אין, יש מושך יש. תודה מושכת תודה, תלונה מושכת תלונה.

אז איפה אנחנו נמצאות כרגע? במעגל היש, או חס ושלום במעגל האין?

פרשת חקת מספרת שכאשר מרים מתה, נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו.

רק אז הבינו. "ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה". פסוק תמציתי, לכאורה יבש, אבל מי שמטה אוזן ללב, שומע בו קריאה עמוקה: מרים איננה, והעולם שותק.

מרים, אחותם של משה ואהרון, אינה רק דמות משנה. היא שליחה שנובעת בחיות פיזית ונפשית. היא זו שבזכותה נובעים המים במדבר, וכשהלכה – חדלה הבאר לנבוע. והסיבה לכך, כפי שכותב האור החיים: "ולא הספידוה כראוי, ולכך נענשו בצמא". כשלא מכירים בטוב – הטוב מסתלק.

לפעמים הטוב הזה נמצא כל כך קרוב, אבל כיוון שהוא שקט ועושה את הכל מהלב, בלי התרסות, לייקים ופרסום – הוא הופך להיות שקוף. וזה הטוב שמרים הביאה, טוב כזה שממלא אותך בשלווה, טוב שקט, אמיתי ולא רעשני.

טוב ששמח בשמחה שלך, ויודע להוציא תופים ולרקוד, וטוב שיודע לומר את המילים הנכונות בזמן הנכון, מתוך אמת ואמונה.

אמונה שאומרת שגם כשאין כלום, אפשר לרקוד.

תוף – תמימות ופשיטות. רבי נחמן אמר: "פשיטות – הוא גבוה מכול".

אולי הגיע הזמן שכל אחד ואחד יבקש על מרים – שתבוא ותוציא את כולם אל המתיקות שבשמחה הפשוטה, ותשיר לנו שיר פשוט.

ואולי כשכל אחד ישמח באנשים הטובים, במשפחה ובטוב שבורא עולם שם לידינו – נעריך ונחיה יחד באהבה.