מפתיע: פסוק אחד בתורה חושף 5 סודות על עבודת ה'

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, מגדולי ההוגים שקמו לעם ישראל, כותב בפתיחת ספרו "מסילת ישרים" כי בפסוק יחיד ומכונן מספר דברים, מופיע המפרט המלא של דרישת הבורא מן האדם.

כה דבריו:

"ומי שיתבונן בם יראה שאין החסידות תלוי באותם הדברים שיחשבו המתחסדים הטיפשים, אלא בדברי שלמות אמיתי וחכמה רבה. וזהו מה שמשה רבנו עליו השלום מלמדנו באמרו: 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאָהֳבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו' (דברים י', י"ב). כאן כלל כל חלקי שלמות העבודה הנרצית לשמו יתברך, והם: היראה, ההליכה בדרכיו, האהבה, שלמות הלב, ושמירת כל המצוות".

בניתוח מעמיק של הפסוק, מלמד אותנו הרמח"ל שבורא עולם חפץ מאיתנו לחמישה עמודי תווך פנימיים, ההופכים את קיום המצוות השגרתי לעבודת אלוקים חיה. עמודי התווך הם: יראת שמיים, הליכה בדרכי ה', אהבת ה', טוהר הלב ושמירת המצוות בשלמות.

מפרט הרמח"ל את 5 הדרכים:

"היראה היא יראת רוממותו יתברך, שיירא מלפניו כמו שיירא מלפני מלך גדול ונורא, וייבוש מגדולתו על כל תנועה שהוא בא להתנועע, כל שכן בדברו לפניו בתפילה או בעוסקו בתורתו".

יראת ה' שעליה מדבר הרמח"ל אינה פחד מעונש, אלא תחושת רוממות וכבוד עמוקה כלפי הקב"ה. כשם שאדם נוהג בזהירות ובדרך ארץ מיוחדת כשהוא עומד לפני מלך גדול או אדם חשוב, כך עליו לחוש שהוא ניצב תמיד לפני מלך מלכי המלכים. תחושה זו משפיעה על מעשיו, דיבורו ומחשבותיו: הוא מקפיד יותר בלשונו, נזהר במעשיו, ובמיוחד ניגש לתפילה וללימוד התורה בכובד ראש, מתוך הכרה שהוא עומד ומשוחח עם בוראו. ככל שהאדם מעמיק בגדולת ה', כך מתעצמת בו היראה המכובדת המחברת את הלב לעבודת ה' אמיתית.

"ההליכה בדרכיו כולל כל עניין יושר המידות ותיקונם. והוא מה שביארו חז"ל (שבת קל"ג), 'מה הוא רחום אף אתה רחום' וכו'. וכלל כל זה שינהג האדם כל מידותיו וכל מיני פעולותיו על פי היושר והמוסר. וכללו חכמינו ז"ל (אבות פ"ב) באומרם 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם', דהיינו, כל ההולך אל תכלית ההטבה האמיתית, דהיינו, שתולדתה חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות".

ההליכה בדרכי ה' מתבטאת בכך שהאדם משתדל לעצב את מידותיו ולהנהיג את חייו על פי היושר, החסד והמוסר. חז"ל לימדו: "מה הוא רחום אף אתה רחום" – כשם שהקב"ה נוהג ברחמים, בחסד ובסבלנות עם בריותיו, כך גם האדם צריך לנהוג עם סביבתו. הדבר בא לידי ביטוי במעשים יומיומיים: לוותר במקום שיש מחלוקת, לעזור למי שזקוק לעזרה, לדון אחרים לכף זכות, לדבר בנועם ולנהוג בהגינות גם כשאיש אינו רואה. כך הופכים המידות הטובות לא רק לתיקון אישי, אלא גם לכוח שמרבה שלום, מחזק את התורה ומקרב בין בני אדם.

"האהבה: שיהיה נקבע בלב האדם אהבה אליו יתברך עד שתתעורר נפשו לעשות נחת רוח לפניו, כמו שליבו מתעורר לעשות נחת רוח לאביו ולאימו, ויצטער אם חסר זה מצידו או מאחרים ויקנא על זה וישמח שמחה רבה בעשותו דבר מזה".

אהבת ה' היא קשר עמוק שבו האדם אינו מסתפק בקיום מצוות מתוך חובה בלבד, אלא חפץ לשמח את בוראו ולעשות את רצונו. כשם שילד אוהב שמח לשמח את הוריו ומרגיש צער כשאינו מצליח להיטיב עמם, כך אוהב ה' חש שמחה מיוחדת בכל הזדמנות לעשות נחת רוח לפניו. אהבה זו ממלאת את הלב ברצון להתקרב אל ה', להתחזק בעבודתו, ולהרגיש כאב כאשר כבוד שמיים נפגע, ושמחה גדולה כאשר רצון ה' מתקיים בעולם.

"שלמות הלב הוא: שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו: לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצוות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה".

שלמות הלב פירושה לעבוד את ה' מתוך כוונה טהורה ואמיתית, לא כדי לזכות בכבוד, בהערכה או בתועלת אישית, אלא מפני שזהו רצון ה'.

"שמירת כל המצוות: כמשמעו, דהיינו, שמירת כל המצוות כולן בכל דקדוקיהן ותנאיהן".

שמירת כל המצוות פירושה מחויבות מלאה לרצון ה', ללא הבחנה בין מצווה שנראית גדולה וחשובה לבין מצווה שנראית קטנה ופשוטה. האדם שואף לקיים את כל מצוות התורה בדקדוק ובנאמנות, מתוך הבנה שכל פרט הוא ביטוי לרצון הבורא. אהבת ה' ויראתו מביאות אותו להקפיד לא רק על עצם קיום המצווה, אלא גם על פרטיה ודקדוקיה, מתוך רצון לעשות את רצון ה' בשלמות ככל יכולתו.