היוצרות שתיעדו את הטבח בעוטף: "הרגשנו שהגענו לאושוויץ יום אחרי השחרור"

ישנם רגעים בחיים שאי אפשר לשכוח. כך הרגישו חני קופולוביץ ומרים כהן, במאיות ויוצרות חרדיות, ברגע בו נכנסו לקיבוץ בארי, שבוע וחצי בלבד אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה תשפ"ד.

"הזוועה הייתה עדיין טרייה", משחזרת מרים. "המראות, הריחות, האווירה. לפתע נשמעה אזעקה, ומיהרנו כמובן להיכנס לממ"ד הראשון שראינו. הממ"ד היה מטופח, מלא ביצירות ובמשחקים של ילדים. אנחנו יושבות שם, ופתאום הדמעות מתחילות לזלוג. ראינו בעינינו את הילדים שהתגוררו בבית הזה, וניסינו לחשוב מה עבר עליהם באותן שעות מחרידות. האם הם בכלל שרדו? הרי הבית היה הרוס לגמרי".

אם אתם תוהים מה מוביל שתי נשים חרדיות אל לב העוטף המופגז שבוע אחרי האסון, התשובה טמונה בעיסוק הייחודי שלהן. חני, אם לעשרה, היא בימאית, ומרים היא שחקנית, בימאית ויוצרת, אם לשישה. אם עד לפני כחמש שנים הן עסקו במופעים ובהפקות שמטרתם העיקרית לשמח אנשים ולייצר אינטראקציה עם הקהל, בשנים האחרונות הן מרגישות שבורא עולם ניווט אותן למסלול אחר לחלוטין.

"אנחנו נמצאות כאן היום כדי לכבד את עם ישראל, ובשביל לעזור לאנשים להתחבר לשורשים, לסיפורים של העם שלנו, ולכוח העצום שיש לו", מסבירה מרים. חני מוסיפה: "אני מרגישה שכיום זה הייעוד שלנו - לספר את הדברים לא רק לעם, אלא גם לכל העולם. לייצר הסברה אמיתית".

מאושוויץ אל העוטף

התפנית המקצועית והרוחנית שלהן החלה לפני כחמש שנים, כשיצאו בפרויקט ייחודי של "מסע לפולין" באמצעות משקפי VR. היה זה בעיצומם של ימי הקורונה; העולם כולו היה סגור ומסוגר, והשתיים מצאו את עצמן מקבלות אישורי כניסה באופן פלאי כדי לצלם באושוויץ-בירקנאו יחד עם הצוות שלהן. הן בחרו להשתמש בטכנולוגיית VR מתקדמת ובצילום של 360 מעלות, מתוך הבנה שרק מציאות מדומה תאפשר לצופים לחוש באמת את גודל הזוועה והחורבן.

"המופע שהפקנו לבסוף נקרא 'ניצחה הרוח'. הוא עבר במגוון מקומות בארץ ובעולם, והשפיע על אנשים במקום העמוק ביותר. התגובות חיממו את הלב, וחשבנו שהשליחות שלנו הסתיימה בהנצחת ששת המיליונים בשואה", אומרת חני. "ואז הגיע שמחת תורה. גילינו את עצמנו ניצבות מול מערכה נוספת, מול שליחות חדשה של תיעוד שואה מסוג אחר".

"יום למחרת הטבח, בשעה תשע בבוקר, קיבלתי טלפון מחני", נזכרת מרים. "היא הודיעה לי: 'תקשיבי, אנחנו יורדות לעוטף'. הייתי בשוק מוחלט, ופשוט ניתקתי את הטלפון. היא ניסתה להתקשר שוב, ולא הייתי מסוגלת לענות. בסופו של דבר עניתי, והשבתי בתקיפות: 'אני לא יורדת איתך לעוטף! אני לא מסוגלת לראות את הזוועות האלו. מאיפה בכלל חשבת על זה?'. אבל חני הייתה עקשנית וענתה לי: 'בשביל עם ישראל, את באה איתי'".

השיחה הסתיימה, ומרים נותרה עם השאלה המהדהדת – מה בורא עולם רוצה ממנה עכשיו. "זכרתי את המסע המטלטל שעברנו בפולין ואת החיים שלי שהשתנו מאז, ובעיקר את ההבנה שעם ישראל היה צריך את התיעוד הזה. חשבתי לעצמי שאם באמת נוכל גם הפעם לעשות משהו למען העם שלנו, אנחנו לא יכולות לוותר. והחלטתי להצטרף".

אבל הדרך אל אדמת העוטף המדממת לא הייתה פשוטה כלל. באותם ימים שרר כאוס מוחלט במדינה. צוות הצילום הקבוע של השתיים גויס כולו למילואים, והכניסה לאזור, שהוגדר כשטח אש מסוכן, נאסרה לחלוטין.

"ניסינו למצוא דרך לאשר לעצמנו כניסה", הן מספרות. "שלחנו הודעות למאות אנשי קשר מכל התחומים, אך התגובות של כולם נעו בין 'אתן מטורפות' ל'לא נורמליות'. עד שלבסוף הצלחנו להגיע לאדם יקר, שפתח לנו דלתות עוד כשהיינו באושוויץ. כששיתפנו אותו בתוכניות, הוא הפך את העולם כדי לעזור לנו. שבוע וחצי אחרי הטבח, מצאנו את עצמנו מתחזות לכתבות זרות, חותמות על מסמך לפיו מדינת ישראל לא לוקחת עלינו אחריות, עולות על אוטובוסים ומתייצבות על אדמת העוטף".

"הלב נחתך"

חני ומרים מציינות, כי מי שראה את תגובותיהן כאשר ירדו מהאוטובוס הבין מיד שאין קשר בינן לבין תקשורת זרה. המציאות בשטח הכתה בהן במלוא העוצמה. "הרגשתי שהלב שלי נחתך", מתארת מרים. חני מגדירה זאת במילים מצמררות: "הרגשתי כאילו שהגענו לאושוויץ יום אחרי השחרור. הריחות והמראות הקשים היו עדיין טריים כל כך. כשחזרנו הביתה באותו יום, היינו שחורות מפיח, למרות שלא נגענו בשום דבר פיזית".

"הייתי צריכה לעבוד על עצמי חזק כדי להתנתק רגשית ולפעול בשטח", מספרת מרים. "ואז קיבלתי טלפון מאחותי, שהייתה האדם היחיד ששיתפתי בתוכניות שלי כי לא רציתי שהמשפחה תדאג. אחותי שאלה 'איך את?', ובאותו רגע פרצתי בבכי היסטרי. בכיתי כמו תינוקת, ולא הצלחתי לדבר. פתאום התחלתי לעכל את המציאות שנחשפתי אליה ולקלוט שהיא עומדת להפוך לחלק ממני".

גם חני שותפה לתחושות אלו: "אני זוכרת שאחרי יום אחד שהיה ממש בלתי אפשרי בעוטף, התקשרתי בדרך הביתה לבעלי רק כדי לוודא שהילדים כבר ישנים. הרגשתי שאחרי כל מה שראינו שם, אני פשוט לא מסוגלת לראות אותם תוססים וצוחקים מול העיניים שלי. זה היה פער גדול מדי להכלה. יש סוג של טראומות שנשארו איתי עד היום, ריחות מסוימים שאני לא מסוגלת להריח, ועוד. הגענו לשם עשרות פעמים, ביקרנו בכל הקיבוצים, אין פינה שלא ראינו. הסיפור של התושבים הפך להיות חלק מאיתנו".

במהלך ימי הצילום, השתיים פעלו תחת דחף פנימי עצום. "רצינו להספיק כמה שיותר לפני שיגיע הגשם הראשון וימחק את העקבות", משחזרת חני, "ולכן הקפדנו לא להיכנס לאותו בית פעמיים. אף פעם לא ידענו מה מצפה לנו, ובכל פעם נכנסנו כשהמצלמה פתוחה. המראות היו מחרידים. ראינו בתים מטופחים ויפים, שבהם הכל עוד עמד כאילו הדיירים היו פה לפני רגע – תמונות משפחתיות, משחקים של ילדים, אלבומים, עיתונים. היו אפילו חצרות שבהן ניצבו סוכות שטרם הספיקו לפרק".

היישום הטכנולוגי הייחודי, של משקפי ה-VR, ממשיך את הקו שהחל עוד בפולין. הוא מאפשר לצופים להיות שותפים למסע ולחוות את החורבן בצורה המוחשית ביותר. "הצופים נכנסים אל תוך בתי הקיבוצים ורואים את כל מה שאנחנו ראינו, אבל לצד החורבן הם שומעים את סיפורי הגבורה העצומים של העם שלנו", מסבירה מרים. "סיפורים על לוחמים, על אנשים שהצילו חיים, וגם על אלו שקראו 'שמע ישראל' ברגעי חייהם האחרונים".

אחד הסיפורים המרגשים שתיעדו הוא על ילד מבארי, כמעט בן בר מצווה, ששהה בממ"ד עם משפחתו בזמן פשיטת המחבלים. "הוא סיפר להוריו שהרב שמכין אותו לבר המצווה אמר לו שכאשר יהודים נמצאים בצרה עליהם לקרוא 'שמע ישראל', ובכל פעם שנשמעו צרורות ירי מחוץ לבית, הם קראו את הפסוק יחד. כך היה במשך יום שלם, והם ניצלו. בסיום הסרטון רואים אותו קורא בתורה בבר המצווה שלו, שברוך ה' הוא זכה להגיע אליה. זו רק דוגמה אחת לכך שהמופע שלנו מצד אחד מרסק ושובר, אך מצד שני מעניק כוח עצום ותקומה".

"בטוחות שהכל לטובתנו"

אתן מראות במופע את כל מה שצילמתן?

"ברור שלא", הן משיבות מיד. הן מסבירות כי מתוך אחריות ורגישות יצרו מספר גרסאות, המותאמות במדויק לקהלי יעד שונים: לצבא, למדינות זרות, לציבור הכללי, לציבור החרדי, ועוד.

לגרסה המיועדת לקהל הרחב, הן צירפו את נקודת מבטו האמונית של הרב ישראל גולדווסר. "יש רגע בסרט שבו הרב גולדווסר נשבר", אומרת מרים. "רואים אותו עומד בסמוך לגדר הגבול הפרוצה, ומדבר בלב שבור על הגעגועים של הורי החטופים לילדיהם שבשבי. 'זה כמו הגעגועים של השכינה לעם ישראל', הוא אומר בדמעות. 'תראו כמה כואב לבורא עולם כשאנחנו רחוקים ממנו, והייסורים האלו שאנו עוברים הם אלו שבסופו של דבר יחברו אותנו אליו'. זה רגע מטלטל, שבו אין מי שנשאר עם עיניים יבשות באולם".

החיבור הרגשי לנושא החטופים נגע גם בהן עמוקות. "עבורי, הקטע של החטופים היה הקשה ביותר", משתפת מרים. "זה משהו שאי אפשר בכלל לתאר – הורים שמצפים לילד שלהם מבלי לדעת מה מצבו. אבל דווקא שם צומחת האמונה. אתה אומר לעצמך: 'רגע, אם אבא שלנו, עם כל הכאב, הצער והתסכול, מביא עלינו את הדברים האלו, ואנחנו באמת מאמינים שהוא אוהב אותנו, אז כנראה שכל זה מוביל לטובתנו'. זה מה שהחזיק אותי לאורך כל הדרך בצילומים: 'בורא עולם, אני לא מבינה כלום, אבל אם אתה נמצא מאחורי הדבר הנוראי הזה – הוא בוודאי לטובתנו'".

הודות לשיתוף פעולה עם משרד התפוצות, השתיים יצאו עם המופע למגוון מדינות בעולם לצרכי הסברה. התוצאות הדהימו גם אותן. "בכל מקום שהגענו אליו, התיישבו מאות גויים, חלקם אנטישמים מוצהרים ושונאי ישראל. הם הורידו את משקפי ה-VR כשהם בוכים, ובפאנלים שנערכו לאחר מכן דיברו על כך שחייבים לעזור לישראל וליהודים. זו לא עוד הסברה רגילה, זו טכנולוגיה שיש לה כוח משנה מציאות. אחרי שאתה חווה את זה במציאות של 360 מעלות, אתה לא יכול להכחיש את מה שראית. הרי היית שם בפנים".

לצד ההסברה הבינלאומית, הן רואות ערך עליון בחיבור הפנים-ישראלי שהמופע מייצר. "יש כאן הזדמנות נדירה לחיבור דו-סטרי", מסבירה מרים. "מצד אחד, להביא אמונה מתוך התופת לקהל החילוני שפחות פוגש אותה ביומיום, ומצד שני להביא את סיפורי העוטף והחורבן לציבור החרדי, שפחות נחשף למראות האלו בצורה ויזואלית. בסופו של דבר כולנו עם אחד, עם אותו עתיד ואותה משימה, ואנחנו משתדלות לעשות כל מה שאפשר בקירוב הלבבות הזה".

הרוח מנצחת

היו רגעים שהתחרטתן על המשימה שלקחתן על עצמכן?

"בחיים לא", מצהירה מרים. "אמנם היו רגעים שהיה לי קשה כל כך עד שרציתי לשבור את הכלים, וצרחתי לעצמי 'למה אני עושה את זה?', אבל להתחרט? בחיים לא. הרגשתי שאני חייבת את זה לעם שלי, בדיוק כמו הלוחמים שלנו בחזית. זה אולי נשמע יומרני, אבל יש לוחמים שמקריבים את הנפש למען העם; יש את לומדי התורה שבתקופה הזו לא יצאו מהישיבה, הוסיפו שעות לימוד וקראו ימי עצרת ותפילה; ואני הרגשתי שבתור מרים, אני עושה את החלק הקטן שלי כדי לעזור לעם ישראל, והנוחות האישית שלי פחות מעניינת עכשיו".

חני מוסיפה: "יש מדרש מפורסם לפיו לעתיד לבוא הקב"ה ישחט את היצר הרע, והצדיקים והרשעים יבכו כאחד. אלו בוכים כי ההתמודדות נראית להם פתאום כמו הר גבוה והם תוהים 'איך עברנו את זה?', ואלו בוכים כי זה נראה להם כמו חוט השערה והם שואלים 'איך לא עמדנו בזה?'. אני נזכרת במדרש הזה בכל פעם שמישהו ניגש אליי ומספר כמה המופע היה משמעותי עבורו – בין אם זה חרדי, חילוני, חייל או אישה שצפתה בזה במתנ"ס. בכל פעם מחדש אני בוכה. כי מצד אחד היה לנו קשה מנשוא ליצור את זה, ומצד שני זה כל כך חשוב, ואני תמיד מרגישה שלא עשינו מספיק, והלוואי שיכולנו לעשות יותר".

מימין: חני קופולוביץ (צילום: מלכי לסקר) ומרים כהן (צילום: רבקה שבתאי)

ומה התוכניות הלאה?

חני מציינת, כי בימים אלו הן לוקחות את השליחות התיעודית שלהן צעד אחד קדימה אל עבר המיזם הבא. הפעם מדובר במופע תיעודי ממוקד סביב דמותו של אביגדור נוימן, ניצול שואה שמשתף בסיפורו האישי, מאז שנזרק לתופת כילד בן 12, ועד לבחירה היומיומית שלו בחיים באומץ בלתי נתפס.

"אנחנו לא יודעות לאן יובילו אותנו החיים בהמשך", הן מסכמות, "אבל דבר אחד ברור לנו לחלוטין: נעשה הכל כדי לשמור ולהפיץ את ניצחון הרוח של העם שלנו. זה הדבר החשוב ביותר שנותר לנו כיום".