רגע, בשביל מה באנו לעולם? הסיפור האמיתי מאחורי החיים שלנו

רמת החיים של היום נראתה פעם דמיונית - אוכל בלי הגבלה, חופשות, קניות, בילויים וכל פינוק אפשרי במרחק נגיעה. ובכל זאת, דווקא בדור השפע הכי גדול, יותר ויותר אנשים מרגישים עייפים, ריקים וחסרי סיפוק אמיתי.

איך ייתכן שאדם מקבל כמעט כל מה שהוא רוצה, אבל עמוק בפנים עדיין מרגיש שחסר לו משהו שאי אפשר להסביר? הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו, בספרו "מסילת ישרים" מגלה כי התחושה הזו איננה תקלה, אלא סימן עדין ועדכני לכך שהנשמה אינה מסתפקת במה שחולף וזמני, אלא נמשכת אל משמעות עמוקה יותר.

מתוך ההבנה הזו הוא מגדיר מחדש את כל החיים: לא מסלול של ריצה אחרי סיפוקים, אלא מסע עם כיוון ברור, שבו לכל אדם יש תפקיד, וכל יום הוא הזדמנות להתקרב למטרה האמיתית שלשמה הוא כאן.

כך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק א'):

"ונמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו".

הרמח"ל מגדיר כאן בצורה חדה וממוקדת את תפקידו האופרטיבי של האדם במהלך חייו. המצוות ועבודת השם אינן פעולות צדדיות שהאדם עושה "על הדרך" בזמן שהוא חי בעולם, אלא זו עיקר מציאותו. כל המערכת החומרית סביב האדם, הגוף, הפרנסה והחברה, נועדה אך ורק כדי לשמש פלטפורמה וכדי לתת לו את הכלים הנדרשים לעבוד את הבורא ולצבור נצח.

העולם הזה, מטבעו, אינו מקום של מנוחה אלא שדה קרב רוחני ומגרש של ניסיונות. האם האדם ישמור על אמונתו וערכיו גם כשקשה לו? האם האדם יזכור את הבורא וישתמש בשפע למטרות נעלות? האם ישקע בנוחות וישכח את התכלית? העולם אינו מקום לחיפוש הנאות חולפות, אלא מרחב עבודה שבו כל רגע וכל אתגר הם "ניסיון" שנועד לרומם את האדם, לזכך את נשמתו ולהכין אותו אל התכלית האמיתית - העולם הבא.

ממשיך הרמח"ל וכותב:

"ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל ענייני החומריות והתלוי בהם, עד שיימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש".

הרמח"ל תובע מהאדם מיקוד פנימי מוחלט. האדם נדרש להגיע למצב שבו המניע העמוק ביותר מאחורי כל פעולה שלו - בין אם מדובר במעשה דתי מובהק כמו תפילה, ובין אם מדובר במעשה יום-יומי כמו אכילה, שינה או עבודה - יהיה מכוון לעשות נחת רוח ליוצרו. גם הפעולות הקטנות ביותר של החיים יכולות, ואמורות, להתקדש ולהפוך לחלק מעבודת השם.

הקשר הטבעי בין הנשמה, שהיא רוחנית וממקור עליון, לבין הבורא נחסם על ידי חומריות העולם הזה. הגוף, התאוות, והרדיפה אחר נוחות גשמית מתפקדים כ"מחיצות" המסתירות את האור האלוהי ומנתקות את האדם מבוראו. התפקיד של האדם הוא "לשבר" את המחיצות הללו לא על ידי סיגוף קיצוני, אלא על ידי הכפפת החומר לרוח ושימוש בו רק ככלי לעבודת השם, ובכך להפוך את המחיצה לגשר.

הרמח"ל משווה את האבן השואבת, המגנט, לכוח המשיכה האלוהי, הבורא יתברך, ואת הברזל לנשמת האדם. כמו שברזל נמשך בעוצמה, בטבעיות ובאופן בלתי נמנע אל המגנט, כך צריכה להיות השאיפה הפנימית של האדם. הדבקות בהשם לא צריכה להרגיש כמו כפייה או נטל, אלא כמו תנועה טבעית, חזקה ומשתוקקת של הנשמה החוזרת אל מקורה.

על האדם להפוך ל"יזם רוחני". בכל סיטואציה, עליו לשאול את עצמו: "האם הדבר הזה יקרב אותי להשם או ירחיק אותי?" אם הדבר מקרב, כמו לימוד, צדקה, מידות טובות, בריאות הגוף, בריאות הנפש לצורך עבודתו יתברך, פרנסה בכבוד כדי לעשות מצוות נוספות - יש לרדוף אחריו ולאחוז בו. אם הדבר מרחיק - להתרחק ממנו כבורח מפני האש.

החיים אינם מחולקים ל"זמן קודש" ו"זמן חול", אלא החול כולו צריך להירתם לטובת הקודש. המטרה הסופית היא לבטל את המרחק שיוצר החומר, עד שהאדם ירגיש משיכה קבועה ובלתי פוסקת להתקרב אל הבורא.

מסיים הרמח"ל:

"וכעניין שנאמר (תהילים ס"ג, ט') 'דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך', כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהיינו להשיג את הקורבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה".

האדם הגיע לעולם הזה למטרה אחת: להשיג את הקרבה הרוחנית והנצחית לבורא, ולמלט ולהציל את הנפש מכל המכשולים וההפסדים שהחומריות מציבה בפניה. הפסוק אותו מצטט הרמח"ל מדגים את הקשר ההדוק: כשהאדם עושה את המאמץ מצדו ובוחר לדבוק בהשם - "דבקה נפשי אחריך", הוא זוכה לסיוע אלוהי ישיר שמחזיק ומגן עליו מפני נפילה - "בי תמכה ימינך".

כשמסתכלים על החיים דרך העיניים האלה, משהו משתנה. הדברים, שנראו פעם סתם שגרה, הופכים להיות בעלי משמעות; ההתמודדויות מקבלות כיוון; והלב מתחיל להרגיש שיש סדר בתוך כל העומס. לא צריך לשנות הכול ביום אחד. השלב הראשון הוא לזכור שיש כאן דרך, שיש תכלית, ושכל צעד קטן יכול לקרב אותנו למקום פנימי יותר נכון, יציב ומלא יותר.