פירוש לשולחן השבת: ה"זרע שמשון" בחידוש נפלא על פרשת בהעלותך

בפרשת בהעלותך מובא הפסוק, המתאר את תפילתו של משה רבנו על אחותו מרים: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר י"ב, י"ג).

ה"זרע שמשון" שואל על כך: הרי חז"ל אומרים "כל המרים קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר" (ברכות כ"ד). אם כן, איך התורה עצמה אומרת על משה: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה'"?

שאלה זו מבאר ה"זרע שמשון" בשני דרכים נפלאות:

על פי הפירוש הראשון, משה לא צעק בשביל עצמו, אלא כדי ללמד את עם ישראל איך מתפללים. חז"ל לומדים מן המילים "אל נא רפא נא לה” דרך ארץ בתפילה, שלפני שאדם מבקש את בקשתו, ראוי שיקדים דברי תחנונים וריצוי. וכשם שפוסק הרמ"א שמותר לאדם להגביה קולו כדי שבני ביתו ילמדו ממנו את נוסח התפילה - כך גם כאן, משה הגביה קולו לצורך לימוד והוראה. זו לא הייתה "צעקה" של חוסר אמונה, אלא פעולה חינוכית שנועדה להראות לעם ישראל כיצד יהודי ניגש לבקש רחמים. ה"זרע שמשון" מדייק מלשון הפסוק: "ויצעק משה אל ה' לאמר" - הוא צעק באופן של "לאמר", כדי שאחרים ישמעו וילמדו.

פירוש עמוק נוסף מביא ה"זרע שמשון" בשם הזוהר: יש הבדל בין תפילה, שוועה, צעקה. הזוהר אומר שהדרגה הגבוהה ביותר היא דווקא "צעקת הלב" - אדם שזועק בתוך ליבו בלי קול חיצוני כלל. כמו שנאמר באיכה: "צעק ליבם אל ה'".

לפי זה, ייתכן שמשה כלל לא הרים את קולו, וממה שנאמר "ויצעק", אין הכוונה שצעק בפיו בקול רם, אלא כוונת הפסוק על צעקת הלב, שבתחילה צעק משה בליבו אל ה', ואחר כך התפלל.