"פיתחתי מודל למניעת חרם בכיתה, זה יותר פשוט מכפי שאתם חושבים"

דמיינו את הילד שלכם צועד בבוקר לבית הספר. הוא נראה כלפי חוץ רגוע, המחנך אפילו אומר שהוא תלמיד "שקט ונוח", אבל בפנים – בתוך המרחב שאמור להיות המוגן ביותר עבורו – הוא חש שקוף. אף אחד לא מקדם את פניו ב"שלום" בבוקר, אף אחד לא מבקש לשבת לידו בספסל הלימודים, ובהפסקות הוא נותר מחוץ למעגל החברתי.

תופעת החרם והנידוי, שבעבר נדחקה לפינה, הפכה בשנים האחרונות לנושא שאי אפשר להתעלם ממנו. כיום כבר יודעים שחרם על תלמיד לא מתבטא תמיד בעוינות או בהצקות, אלא לעיתים דווקא בהתעלמות אשר מותירה צלקות עמוקות בנפש הילד. זה קורה כמעט בכל כיתה, ומחייב את כולנו, כהורים וכאנשי חינוך, להבין אחת ולתמיד מה באמת קורה שם, מתחת לפני השטח.

לתוך המצב הלא פשוט הזה נכנס אבינועם הרש, מחנך כיתה ז' ודמות מוכרת בעולם החינוך שמאמריו מעוררים הדים בבמות רבות. כבר 25 שנה שהוא עובד כמחנך ואף מעביר סדנאות וסמינריונים להורים ולצוותי הוראה, כשהוא מקדיש את זמנו לפיצוח הקוד החברתי המורכב שבין כותלי מוסדות החינוך. כעת הוא טוען שמצא את השיטה ואת הדרך לטיפול בנושא החרם, ואף מריץ פיילוט ייחודי של התוכנית אותה פיתח בשנים האחרונות.

מאחורי הקלעים של החרם

"לפני הכל, חשוב שנבין למה אנחנו שומעים לאחרונה כל כך הרבה על התופעה הקשה של חרם", פותח הרש. "חשוב להבין שחרם הוא דבר שהיה קיים מאז ומעולם, אך בשנים האחרונות הפך להרבה יותר מצוי. קודם כל, כי בעבר היו מתביישים ומסתירים זאת. זה לא רק שהילד המוחרם והחברים המחרימים לא דיברו, אלא גם הצוות החינוכי לעיתים קרובות העלים עין. לפעמים זה היה מתוך חוסר מודעות, ולפעמים מתוך חשש שככל שיפרסמו דברים כאלו, כך תינתן להם לגיטימציה ויוסיפו לילדים רעיונות. דעה זו, אגב, קיימת בחלק מהמוסדות עד היום.

"בתקופה האחרונה יש, לצערנו, עליית מדרגה בנושא החרם בתוך מוסדות החינוך. ניתן לשער שזה קשור בין היתר למלחמה ולמצב המדיני המתוח, כי מקרי חרם מחמירים מאוד במצבים של סטרס ולחץ. ניתן לראות שבכל פעם שהייתה מלחמה, מיד עלו מקרים קשים בתוך המוסדות.

"בנוסף, במצבים של מלחמה, כשההורים פחות פנויים נפשית ורגשית לילדים שלהם, הם לא מגיעים לשיחות עם הילדים וממילא לא תמיד מתוודעים למצבם הכיתתי. כך יוצא שהמבוגר היחיד שיכול לגעת בנקודה הזו ולטפל בה הוא מחנך הכיתה. בהתחשב במצב בו יש 40 תלמידים בכיתה, ניתן להבין שמקרים כאלו מתפספסים לעיתים קרובות. כל זה עוד מבלי להתייחס לעובדה הפשוטה והכואבת שיש הרבה מחנכים ומחנכות שכלל לא יודעים איך לגעת בנושא החרם".

ומה איתנו, ההורים? איך נוכל לזהות שהילד שלנו נפגע?

"ישנם תסמינים מאוד ברורים שיכולים להעיד על כך. למשל, כאשר הילד מסתגר מאוד, או כשהוא הופך לשקט ונמנע מללכת לפעילויות בשעות הצהריים. אצל נערים בני 12 ו-13 נוכל לראות שהם לא מגיעים לחגיגות בר מצווה או בת מצווה, כי פשוט לא מזמינים אותם וגם לא מתקשרים אליהם אף פעם. במצבים כאלו אנו חייבים לשאול את עצמנו: למה זה ככה? האם ייתכן שאין לילד חברים? אולי הוא נמצא מחוץ לעניינים? איך קורה מצב כזה?".

ואולי הילד טיפוס שקט ומעדיף להיות לבד?

"נכון, יש גם כאלו ילדים", מסכים הרש. "אבל תסכימו איתי שרוב הילדים הם חברותיים, וגם אם הם יעדיפו להיות עם עצמם – תמיד יהיו חבר או שניים שישמרו איתם על קשר. אם לילד אין שום חבר, אבל ממש שום חבר, זה חייב להדליק לנו נורה אדומה".

הרש מדגיש כי למרות הסימנים, שלעיתים קרובות מאוד בולטים לעין, לא תמיד מזהים את המקרים האלו בזמן. "לאחרונה התוודעתי למקרה של ילדה שעברה חרם קשה מאוד מכיתה א' עד ו' – הילדים בכיתה לא דיברו איתה כלל, מבלי שאיש ידע. הלב נשבר כששומעים על כך. המסר החשוב ביותר לכל הורה הוא, שהעובדה שהילד לא מספר 'אמא, אני בחרם' לרגע לא מעידה על כך שהכל טוב".

הרש גם מבקש להדגיש דבר נוסף: "הורים רבים לא מודעים לכך שחרם הוא מצב קיצון, זו הקומה הגבוהה ביותר של הבניין. אך יש גם קומות נמוכות יותר, שדרכן עוברים ילדים עד שמגיעים לחרם. יש ילדים שצריכים עזרה בפיתוח המיומנות החברתיות שלהם, יש ילדים שלא יודעים איך ליצור קשר, יש שמונעים את עצמם מליצור קשר עם חברים או שממאיסים את עצמם עליהם. הורים לא מספיק מודעים לכך".

ילד שרע לו

איך אפשר להסביר את העובדה שילדים מבתים טובים ומחונכים מחרימים ילדים ופוגעים בהם?

"בואו נעצור לרגע, ונבין ממה נוצר החרם", מציע הרש. "כי ילד שטוב לו עם עצמו, שהדימוי העצמי שלו גבוה ושהוא מרגיש בטוח בעצמו, לא צריך לעשות חרם על ילד אחר, כי פשוט אין לו בכך צורך. הוא לא צריך להקטין אף אחד כדי לחוש שטוב לו עם עצמו.

"אני יכול לומר באופן גורף וחד-משמעי שחרם נוצר על ידי ילדים שלא טוב להם עם עצמם, והם מרגישים צורך להקטין מישהו אחר כדי לחוש טובים יותר. כבר שנים שאני עוקב אחרי התופעה מקרוב, ורואה לצערי ילדים מבתים מצוינים ובעלי מידות טובות, שעושים את הדברים האלו בגלל בעיה פנימית שקיימת אצלם. אמנם הם מוצאים קרבן שסובל מאוד, אך לעיתים הם סובלים לא פחות ממנו.

"יש לנו אפשרות למנוע זאת", מבהיר הרש. "כי כיום יש מכונים שמטפלים ומייעצים בנושאים אלו, יש גם אנשי מקצוע טובים ומטפלים מעולים. אפשר לעזור לילד לרכוש מיומנויות חברתיות וללמד אותו – בין אם הוא הפוגע ובין אם הנפגע. יש כתובת ויש דרך לטפל".

כאמור, בימים אלו יוצא הרש בפיילוט מיוחד שנועד לתת כלים למחנכים ולהורים, כדי למנוע שיימינג ומקרי חרם לצד דימוי עצמי נמוך. הפיילוט מועבר לראשונה בבית ספר "מורשת נריה" בגבעת שמואל לתלמידות כיתות ה', ולאחר מכן צפוי לצבור תאוצה במוסדות נוספים ברחבי הארץ.

"מטרת הפיילוט היא להכשיר את המחנכים ולתת להם כלים כדי לזהות מצבים של חרם", מסביר הרש. "בהמשך הוא גם מעניק להם כלים לייצר פתרון ארוך טווח, כשהשאיפה הגדולה ביותר היא לטפל בבעיה מהשורש. בנוסף, חלק מהפיילוט פונה גם להורים באמצעות סדרת סדנאות. הפיילוט מופעל מטעם בית הספר, וכל ההורים והמורים מוכרחים לקחת בו חלק. כי כל ילד עלול להיות נפגע או פוגע, וזו סכנה אמיתית לשני הצדדים".

ברוב המוסדות יש יועצת. זה לא התפקיד שלה?

"נכון, אבל העומס על היועצת בדרך כלל כבד מאוד, וקיימים בתי ספר שבהם אין כלל יועצת. אז במקום להילחם במצב הבעייתי אני מציע להעניק הכשרה ייעודית, כאשר במרכז הפרויקט יש דמות מרכזית האחראית לתכלל ולרכז את הטיפול בנושא. כפי שהדגשתי, ההורים וגם המורים חייבים להיות שותפים מלאים לכך, כי הם חלק בלתי נפרד מהפתרון. אם לא יהיה שיתוף פעולה; אם והמורים לא יטפלו בכך בבית הספר, וההורים לא יעקבו אחר מה שקורה עם הילדים שלהם בבית – לא נגיע לשום יעד".

אתה מאמין שבזכות התוכנית לא יהיו עוד מצבי חרם בבית הספר?

"אני לא מצפה שלא יהיה חרם, וגם מודע לכך שזה דבר שימשיך לקרות. אבל אני מסתכל על המגמה, ובגרף – שכיום מטפס וצובר תאוצה – אני שואף לראות ירידה תלולה. אני גם שואף לייצר רפואה מונעת – לא רק לטפל במקרים הקיימים, אלא מלכתחילה למנוע מצבים כאלו. כי כשנגייס לכך את כל הכוחות, ונפעל באופן מקצועי וגם מעשי, לא נצטרך בכלל להגיע למקומות כאלו".

אתה אופטימי? נראה לך שיש סיכוי אמיתי לחולל שינוי?

"ברור שאני אופטימי, אחרת לא הייתי נכנס למערכת החינוך. ברור לי שהתלמידים שלנו מסוגלים לפתח רגישות כזו, וזה בעיקר תלוי בשיח שלנו ובשימת הלב התמידית שלנו".

להרש יש גם סיפור מרגש במיוחד לסיום: "ביום הראשון של שנת הלימודים, ראיתי את אחד התלמידים שלי עומד בצד ומסתכל סביב במקום לתפוס מקום. שאלתי אותו 'מה אתה מחפש?', והוא ענה: 'אני בודק למי אין מקום, כדי שאני אשב לידו והוא לא יהיה לבד'. נדהמתי מהאכפתיות הזו, ובערב לא התאפקתי והתקשרתי לאבא שלו. שאלתי אותו 'איך מגדלים ילד כזה?', והוא גילה לי סוד פשוט: 'בכל יום, כשהילדים חוזרים הביתה ומספרים 'איך היה להם', אני מוסיף שאלה אחת קטנה: 'ואיך היה לחבר שלך?'. האבא כל כך ריגש אותי, והוכיח לי כי ברגע שנצא מעצמנו ונשדר לילדים את מה שחשוב לנו באמת – נראה את התוצאות מיד. הכוח שלנו כהורים הוא כל כך גדול".