"אין הסבר טבעי לכך שכל הלוחמים שלי יצאו מעזה בחיים. הניסים היו רבים מספור"

אורי חוכימה היה בן 24 בלבד כששימש כמפקד פלוגה בגדוד 13 של חטיבת גולני עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". שבעה מלוחמי הפלוגה – בחורים בני 19-20, שרק חודשים ספורים קודם לכן התגייסו לשירות קרבי – נפלו בשמחת תורה תשפ"ד, בקרבות ההגנה על העוטף. לוחם נוסף נהרג יומיים לאחר מכן.

חוכימה, שהיה מבוגר רק במעט מחייליו, נקלע לתוך תופת לחימה. המשימה שקיבל כשמונה חודשים קודם לכן - להקים פלוגה חדשה בגולני, שתשרת באזור עוטף עזה – הפגישה אותו עם המוות מטווח אפס. למרבה האימה, ששת המוצבים שבהם שירתו הלוחמים היו באזורים בהם התנהלו קרבות קשים, וכולם היו תחת אש.

נלחמים בשש זירות

בסך הכל שירת חוכימה שש וחצי שנים בצבא, ובמהלכן הוא עבר את הטראומה המטלטלת ביותר בחייו – אך גם את השיעור העמוק ביותר שלו, כפי שהוא מגדיר זאת כיום.

"את המשימה הגדולה ביותר שלי כלוחם קיבלתי בשנת 2022, כשנתבקשתי להקים פלוגה חדשה בגולני", הוא חוזר לאחור. "המשימה לא הייתה קלה, אך הסתערתי עליה בכל הכוח, עם הרבה מאוד עבודה ולא מעט אתגרים. בסופו של דבר, הפלוגה הוכשרה ונשלחה לתעסוקה המרכזית שלה בגבול עזה. במשך כשמונה חודשים ביצעו החיילים משימות שונות בשטח, כשהם פזורים בשישה מוצבים ומכירים את האזור היטב. "קשה לומר שלא היה חשש מהסמיכות לעזה, אבל הרגשנו בבית".

איפה היית כשפרצה המלחמה?

"באותו בוקר הייתי בחופשה, כשלפתע קיבלתי עשרות הודעות בטלפון הנייד והבנתי שיש ירי לכיוון המוצבים שלנו. יצרתי מיד קשר עם המג"ד, ובמקביל פתחתי בנהיגה מהירה ברכבי אל עבר העוטף.

"תוך כדי נהיגה וניהול העניינים מרחוק, אני שומע דרך הקשר את קולות הלחימה, ואת הלוחמים שלנו שנופלים ונפצעים. ניסיתי לסייע באמצעות פקודות, לקשר בין הכוחות ולשלוט בסיטואציה, למרות שלא הייתי בשטח. בשעה 11:30 הגעתי לנתיב העשרה, ומשם המשכתי לנהל את האירוע. אני חייב לציין שהיינו ערוכים לתרחיש של חדירת מחבלים, ופעלנו לפי כל התרגולים, אבל האתגר הגדול היה כמות המחבלים; לא היה שום דבר בעולם שיכול היה להכין אותנו לכך".

על השאלה איך מנהלים זירה כזו, משיב חוכימה: "זה היה מורכב מאוד, כי היו לנו שש זירות שונות. אחד המוצבים שלנו היה במעבר ארז, דרכו חדרו עשרות מחבלים בתוך שניות. אני זוכר את השיחה מאותו בוקר עם אחד ממפקדי הגדוד. שאלתי אותו מה הוא רואה, והוא ענה: 'כמויות של מחבלים שאי אפשר לספור. אני רואה את החיילים שלך בכל מקום, חלקם פצועים והרוגים'. המצב היה נורא, וההחלטות שנאלצתי לקבל בתוך דקות ספורות היו מורכבות מאוד".

בסיומו של היום הראשון ללחימה, הנתונים היו קשים לעיכול: "איבדנו בתוך כמה שעות שבעה חיילים מהפלוגה שלנו, ונפצעו כמה עשרות", הוא מפרט. "לא היה לנו זמן לעכל את הדברים, כי היינו חייבים להתארגן להמשך הלחימה ולכניסה לעזה. במקביל היה עלינו להמשיך בפעולות הגנה במוצבים שלנו, כי היו עדיין מחבלים שהסתובבו במרחב. לצערי, יומיים לאחר מכן נהרג חייל נוסף מהפלוגה, ומספר ההרוגים עלה לשמונה".

נכנסים לעזה בגאווה

חוכימה עוצר לרגע, ומציין שערב הכניסה לעזה התחושות שלו היו חלוקות. "מצד אחד חוויתי קושי אדיר, כשחשבתי על הפלוגה הצעירה שלי, על הלוחמים שלא חוו לחימה מעולם וכמעט לא הספיקו לשרת בצבא. פתאום הם מתמודדים עם אתגר וקושי ברמה כזו שאף אחד לא חווה עשרות שנים אחורה, באף אחת ממלחמות ישראל. אבל לצד הסיטואציה המורכבת, הייתה גם תחושת שליחות עמוקה, עם הרצון להחזיר את הכבוד למדינת ישראל ולהשיב את המצב לקדמותו. לכולנו היה ברור שזהו רגע היסטורי, והיינו מוכנים להתייצב עם הלוחמים ככל שיידרש.

"אני יכול להגיד בלא מעט גאווה", מוסיף חוכימה, "שכאשר עמדנו להיכנס לעזה, לא היה שום חייל בפלוגה שסירב להיכנס, למרות שניתנה האפשרות. אני זוכר את עצמי מדריך את החיילים לכתוב מכתבי פרידה למשפחותיהם, למקרה שחלילה לא יחזרו מהקרבות. הדגשתי בפניהם כי אין לנו מושג כמה זמן זה ייקח, ובכל זאת אף אחד לא התחרט או נסוג לאחור. זה מדהים בעיניי. לבסוף הכרזתי: 'אנחנו נכנסים פנימה בראש מורם, גאים להיות עוד חוליה בשרשרת של העם היהודי'.

כך, מתוך תחושת גאווה עצומה, עברנו את הגבול, בלי לדעת שאנו עומדים להילחם בעזה ברציפות במשך קרוב לשנתיים. הפלוגה שלנו הגיעה לכל מקום ברחבי הרצועה, ואף הייתה שותפה למבצעי חילוץ חטופים, לאיתור מנהרות ולמבצעים נועזים נוספים.

"מדובר בחבר'ה איכותיים וגיבורים, ששמו הכל בצד ונתנו הכל למען המדינה – בתחילה בעזה, ובהמשך בלבנון. לפני כחצי שנה סיימו הלוחמים שלנו שירות סדיר, ורבים מהם ציינו באוזניי שהם מצפים שיקראו להם למילואים, כי הם ערוכים לגמרי להמשיך להילחם".

על הניסים

האתגרים בעזה לא היו פשוטים, והביאו את הפלוגה למצבי קיצון. "אני זוכר את היום בו נכנסנו להתקפה בסג'אעייה", משחזר חוכימה. "ביקשנו לתפוס עמדה בתוך בית גבוה במרחב, והתחלנו לטהר אותו חדר אחר חדר, כשלפתע שוגר לעברנו טיל RPG. מיהרנו לתפוס מחסה, ודרך הדיווחים בקשר הבנתי שכנראה אחד החיילים שלנו נהרג. באותו רגע נתתי פקודה לכל החיילים לרדת בחזרה לקומה הראשונה, כדי לוודא שכולם בריאים ושלמים. הסתבר שאיש לא נפגע מלבד אותו לוחם.

"בשלב זה היה ברור שמסוכן מאוד לעלות לקומות העליונות כדי לחלץ משם את הלוחם. לא הייתי מסוגל לשלוח למשימה הזו אף אחד מהחיילים שלי, והחלטתי לעשות זאת בעצמי. ביקשתי מאחד הלוחמים רימון עשן, ותוך כדי זריקת הרימון פילסתי לעצמי מעבר ועליתי למעלה, כשאחריי מתקדמים שני הקשרים שלי. הגענו לחייל וסחבנו אותו תחת אש במורד המדרגות. כשהגענו לקומה התחתונה בדקנו אותו. לא הרגשנו דופק, ושיערנו שהוא נהרג. פינינו אותו לרכב שהסיע את הפצועים לשטח ישראל. חלפו מאז כשעתיים עד שהסכנה חלפה. רק אז עלינו לקשר, וקיבלנו את הבשורה הבלתי נתפסת והמרגשת כל כך – 'החייל יצא בחיים וניצל בדקות האחרונות.

"המלחמה הייתה מאוד דינמית", ממשיך חוכימה. "החיילים הרגישו לפעמים שהם מאבדים את תחושת הזמן, וזה באמת ככה. כל יום במלחמה מרגיש לך כמו שבוע על רכבת הרים דוהרת. לפעמים נדרשנו לקבל החלטות בתוך שניות ספורות".

על החיים ועל המוות

מה נתן לך כוח במהלך הלחימה הארוכה?

"בראש ובראשונה קיבלתי את הכוח מהרוח של הפלוגה, שהייתה באמת חזקה מאוד. נלחמנו מתוך תחושה ברורה שאנחנו עושים משהו ענק. היה ברור לנו שכעת התור שלנו להילחם – זוהי השליחות שלנו, ויש לבצע אותה הכי טוב שאפשר.

"התפקיד הרשמי שלי כמפקד היה לנהל את הלחימה בשטח, אך בפועל ידעתי שאני חייב גם לדאוג לרוח ולחוסן של הלוחמים. ניסיתי כל הזמן לשפר את מצב הרוח, לעודד ולהכניס תחושת שליחות. בכניסה הראשונה לעזה, למשל, החלטתי לעשות משהו סמלי: הכנסנו איתנו שתילים ושתלנו אותם בשטח הרצועה. תלינו עליהם את דגל ישראל, וחרטנו את שמות הלוחמים שאיבדנו".

הוא עוצר לרגע, ומבקש לציין דבר נוסף: "בפלוגה שלנו יש לוחמים רבים חובשי כיפות מכל הסוגים. רבים מהם הקפידו להניח תפילין לאורך כל הלחימה ואף לשמור כשרות, גם במקומות שבהם היה קשה מאוד לעשות זאת. כולנו התרגשנו לראות איך שהם מקפידים על הדברים שחשובים להם, וברור לי שזה העניק לנו הרבה שמירה עליונה במצבים בהם היינו בין חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. אין הסבר טבעי לכך שכל הלוחמים מהפלוגה שנכנסו לעזה זכו לצאת משם בחיים, למרות כל כך הרבה מקרים של פגיעות ישירות. אם אספר על כל הניסים שחווינו, לא אסיים – כי הם היו רבים מספור".

איך, באופן מעשי, הצלחת לגבש החלטות בכזו מהירות?

"באופן אישי אימצתי לעצמי הרגל חשוב – לתעד בכתב, בכל יום מימי המלחמה, את הלקחים המרכזיים שרכשתי, את התחושות ואת הדברים שאני יכול לקחת. כתיבת האירועים הייתה חלק בלתי נפרד מזה. בכל יום כתבתי, ולאחר מכן קראתי שוב ושוב את הדברים. הקבוצה שלנו הייתה חייבת להשתפר וללמוד מהשטח. לא הייתה שום דרך אחרת לעשות זאת".

יום ועוד יום חלף, ופתאום חוכימה שם לב לכך שיש בידיו 300 עמודים כתובים. כשיצאו מעזה, הוא החל לחשוב על הוצאת ספר הנושא את השם "אחרינו השמש תזרח". הוא מסביר כי היעד העיקרי של הספר היה המפקדים הצעירים הבאים: "כמפקד צעיר בעצמי הרגשתי שאין לי שום דבר שאני יכול ללמוד ממנו, כי המלחמה הקרובה אלינו ביותר הייתה מלחמת לבנון השנייה, ודברים השתנו מאז באופן משמעותי בצבא.

"בנוסף היה חשוב לי להעביר את הידע גם ללוחמים, וכך לחזק את תחושות הגאווה, השליחות והמשמעות של כולנו. הן אלו שבסופו של דבר נותנות את הכוח להילחם בימים המתישים והקשים.

"אגב, אחרי שייסדנו את הפלוגה לראשונה ב-2022, לא היה לה שום המשך. בעצם היא לא קיימת כעת כלל בסדיר, אלא רק במילואים. הספר הזה מתעד את הפעילות שלנו. כמובן, מעל לכל אני רציתי להנציח בספר את שמונת החיילים היקרים שאיבדנו, ואני מביא את סיפוריהם. אני שומר על קשר אישי עם כל אחת מהמשפחות, ומקווה בכל ליבי שהספר יעניק להן לפחות מעט נחמה".