הרב ירון אשכנזי במקבץ שו"תים בנושא נטילת ידיים בזמנים שונים

חיוב נטילת ידיים בנוגע באפוני המשקפיים (סימן ד' סעיף כ"א )

הבא מן הדרך שהתאמץ בה ונגע בבגדיו, כגון בצד הפנימי של הכיפה או באפוני משקפיו, וכן אם ניגב את הזיעה ממצחו בידיו, האם חייב בנטילת ידיים?

תשובה

זיעה כשלעצמה אינה מוגדרת כזוהמה, אלא כמים בעלמא. הלכך, אם ניגב את הזיעה ממצחו בידיו, אינו צריך ליטול את ידיו שוב. אך מלמולי זיעה, כגון מה שיש בצד הפנימי של הכיפה, חשובים כזוהמה, ואחרי נגיעה בהם חייב ליטול את ידיו. נראה שדינם של אפוני המשקפיים הוא כזיעה שעל המצח, משום שאין שם זוהמה ממשית (כתב הבאור הלכה (סי' קסד ד"ה שיש בהם מילמולי זיעה): "נראה שנכון ליזהר מליגע אפילו באיזה בגד שידוע שיש שם הרבה זיעה, כגון בצד התחתון של הכובע המונח על הראש, שיש שם הרבה זיעה מן השער". והביאו הכף החיים (סי' ד ס"ק צה), אלא שחילק בין נדיעה בכובעים, שיש בהם זיעה רבה וממשות זוהמה, ואם ידחוק בהם בציפורן יצאו מילמולי זיעה, לבין נגיעה בזיעה הקיימת במקומות המגולים, כגון בזרועות ידיו או במצחו. וסיים שם שהנוגע בכתונת או בבגד הנתון לקבל זיעה והוא לח, אפילו טופח על מנת להטפיח מחמת הזיעה, נראה ברור שכל שאינו יוצא מן הזיעה שום ממשום זוהמה ליכא חשש כלל.

ולעניין הגדרת זוהמה וזיעה, ביאר בשו"ת גם אני אודך (ליברמן; סי' ג, ג), שיש הבדל בין זיעה הקיימת במקום מגולה, שנחשבת למים בעלמא, לבין זיעה המתכנסת בכובע ומתייבשת, הנחשבת למילמולי זיעה וזוהמה. וכן מעשים בכל יום שהבאים מן הדרך מנגבים את זיעתם מן המצח בידם ואין נוטלים את ידיהם לאחר מכן. משום כך גם הנוגע באפוני המשקפיים אינו צריך ליטול את ידיו, היות ואין שם זיעה יבשה וזוהמה אלא מים בעלמא).

מוות קליני לעניין נטילת ידיים (סימן ד' סעיף י"ח)

איש הצלה או רופא שטיפלו באדם שעל פי הרפואה מת מוות קליני, האם הם חייבים בנטילת ידיים לאחר מכן?

תשובה

מוות קליני אינו מוגדר כמיתה גמורה, מאחר שגלי המוח עדיין פועלים במקצת, ולכך הנוגע באדם זה אינו מתחייב בנטילת ידיים (כתב בשולחן ערוך (סימן ד' סעיף י"ח): "הנוגע במת חייב בנטילת ידים". אולם כל האמור הוא רק במיתה גמורה, אבל נראה ש'מוות קליני' ודאי אינו מוגדר כמיתה, מאחר ובמהלכו גלי המוח עדיין פועלים במקצת, ולכך אין הנוגע באדם שמת מוות קליני צריך ליטול את ידיו.

וכעין זה מבואר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פ"ה) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' רסח), שאסור ליטול אברים מאדם שמת מוות קליני, שמכך שהלב עדיין פועל ויתכן שיחזור לחיים, בהכרח שאף המוח עדיין עובד, ודינו כחי לכל דבר, וא"כ הוא הדין בזה. [ועיי"ש שעצם הדבר שלאחר מכן הוא חוזר לחיים מוכיח שמעיקרא הוא כלל לא מת, ואין זה דומה לאמור לעיל, ששם הוא מת מיתה גמורה אלא שנעשה נס והוא חזר לחיים]).

שתיית מים בלילה לפני נטילת ידיים שחרית (סימן ד' סעיף כ"ג)

אישה שרגילה להיניק את בנה בלילה, ובתוך כך חשה צמא ורוצה לשתות מים מבקבוק שנמצא ליד מיטתה, האם חייבת לקום ממיטתה וליטול את ידיה קודם שמברכת "שהכל נהיה בדברו"?

תשובה

במקום שהדבר קשה, יכולה לשפשף ידיה בבגד, ולאחר מכן לברך על המים ולשתות (כתב השולחן ערוך (סי' ד סע' כג): "לא תיקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם". לפי זה יכולה האשה לברך 'שהכל' על המים אף קודם נטילת ידים, לאחר שתנקה ידיה בבגדה. וכן העלה בספר הלכה ברורה (סימן ד אות סז)

ואולם, בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"א אות ח) הביא שמדברי הזוהר מבואר שאסור לברך קודם נטילת ידים שחרית, והובאו דבריו בברכי יוסף (שיורי ברכה קו"א - סי' ד דין כג), בשערי תשובה (שם ס"ק ל) ובכף החיים (שם ס"ק קז). ולכן הסיק שאף שלכתחילה יש לחוש לדברי הזוהר, שלא לברך וללמוד קודם נטילת ידים, כשהדבר קשה אפשר לסמוך על דברי השולחן ערוך שהתיר לברך אף לכתחילה קודם נטילת ידים).

 עד מתי יכול לברך "אשר יצר" (סימן ז' סעיף ג')

יצא מבית הכיסא ולא בירך "אשר יצר" תיכף בצאתו, עד מתי יכול לברך ברכה זו?

תשובה

ניתן לברך "אשר יצר" עד שבעים ושתים דקות, ובתנאי שלא נצרך שוב לנקביו. אך אם נצרך לנקביו, יעשה צרכיו ויברך לאחר יציאתו מבית הכסא (בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קא) כתב: "וכבר שאלתי את מורי רבינו מאיר זצוק"ל [המהר"ם מרוטנבורג] עד מתי מברכין על הנקבים, דאין זה דומה לברכת המזון שמברך עד שיתעכל המזון שבמעיו, דהיינו עד שירעב, כי שם הוא נהנה מן המזון שבמעיו כל זמן שאינו רעב, אבל כאן אינו כן. ולא שמעתי ממורי הקדוש זמן לזה".

אמנם מצינו כמה שיטות בפוסקים עד מתי יכול לברך ברכה זו, כדלהלן:

הפרי מגדים (סי' ז א"א ס"ק א) כתב שברכת 'אשר יצר' לא נתקנה דווקא סמוך לעשיית צרכיו, שהרי לא אפשרי לקיים זאת, שצריך ליטול ידיו תחלה, ונטילת ידים אורכת זמן של יותר מכדי דיבור, ואם כן אפשר לברך כל היום. וכן נראה מדברי הלבוש (סי' ז סע' ג), וכן הכריע המשנה ברורה (סי' ז ס"ק א) להלכה. ומכל מקום כתב בשם השערי תשובה (שם) שאם נזכר שלא בירך עד לאחר שכבר התחיל לו תאוה שוב, לא יברך.

מאידך, הברכי יוסף (סי' ו ס"ק ג) כתב בשם עדי זהב (הגהות על הלבוש ממהר"ם די לונזאנו) שאם עבר אפילו פחות משעה, נחשב כהפסק ולא יברך עוד, כי כבר עבר זמנו. וכן הכריע הברכי יוסף כדבריו, אך לא ביאר מהו שיעור הזמן החשוב כ'פחות משעה' .

ובספר זכרונות אליהו (לרבי אליהו מני; ח"א, ברכות, מערכת א, א) כתב בשם רבי עובדיה סומך שכוונת החיד"א שיכול לברך עד שיעור מיל, דהיינו שמונה עשרה דקות, שלא מצאנו חשיבות לשיעור פחות מזה.

ובספר חסד לאלפים (סי' ו, ג) כתב שאם עבר יותר מחצי שעה לא יברך. וכן כתב הפני יצחק (מערכת א, ח), וכן הכריע הבן איש חי (שנה ראשונה, ויצא, יב) שאם עבר יותר מחצי שעה לא יברך. וכן נקט בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"א הלכה יט).

אולם, בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ה) כתב שיוכל לברך עד שבעים ושתים דקות. והכריע כן על פי המבואר בריטב"א (פסחים מו.) שכל שלא עברו שבעים ושתים דקות, יכול לברך ברכת אשר יצר. וסיים שבודאי אילו ראו האחרונים מה שפשוט לריטב"א – לא היו מסתפקים בדבר.

ומכל מקום כתב שאם הוצרך להתפנות בתוך זמן זה, שוב לא יברך עד אחר שיעשה צרכיו, וכמבואר בשו"ת שאילת יעב"ץ (סי' טו) שכל שעדיין לא הוצרך שוב לנקביו צריך לברך אשר יצר, שעדיין זמנו הוא [ועיין עוד שו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' כב, ב) והליכות עולם (ח"א, פרשת ויצא, ד, עמ' מא)]).

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן.