אמיר מויאל: "הומור הוא כלי הישרדותי. ראינו חייל שאיבד רגל ואומר 'כף רגלי לא תדרוך יותר בעזה'"

מאכל שמחזיר אותך לילדות.

"'גלידת פינגווין' בכפר סבא. זה המקום אליו היינו הולכים בילדות כשחגגנו משהו, ויש בה טעם שאין בגלידות אחרות. כשאני אוכל אותה, זה מחזיר אותי לגמרי לילדות".

שלושה חפצים שהיית לוקח איתך לאי בודד.

"נפלתי בשאלה הזאת בשבת כלה של אשתי (צוחק). היא והחברות שיחקו משחק, ואחת השאלות הייתה: מה בעלך לעתיד היה לוקח לאי? היא ענתה 'אותי', ואז הן הסתכלו בתשובה שעניתי מראש, והתשובה הייתה 'גיטרה'. החתונה נקבעה למחרת, אז כבר לא היה לה הרבה זמן להתחרט.

"התשובה הראשונה היא גיטרה, שתיים - דף ועט, והדבר השלישי - אולי סכין, בשביל ההישרדות".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"קרואסון שוקולד".

מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?

"ברמה הפיזית - שנ"צ. ברמה היותר רוחנית - יצירה. ליצור משהו, בין אם זה פוסט או משהו אחר שאני יכול להגיד לעולם".

מה אנשים לא יודעים עליך?

"שאני איש מאוד פשוט באוכל – אם הוא מפונפן מדי אני בדרך כלל לא אוכל, ובמסעדה אקח מנת ילדים.

"אגב, גם בהומור אני לא אנין טעם או צחוק רק מאיזושהי 'סוגה עילית'. אני יכול לבכות מצחוק גם מדברים נורא פשוטים. לאחרונה הבן שלי בא לעשות משהו, ונפל בצורה מצחיקה. צחקתי מכך שלוש דקות ברצף, ברמת הדמעות. כל עוד יש שם את ה-DNA של ההומור, אז זה יצחיק אותי".

מה הכי מפחיד אותך?

"שהמעיין יתייבש. לפעמים אני נכנס לאיזשהו לופ כי כבר כמה ימים לא כתבתי משהו, או שכתבתי ברמה לא גבוהה. פעם הייתי נלחץ כשזה קורה, וחושב שהנה הגיע הסוף של היצירה. לאט לאט אני לומד שמדובר בתקופות. לפעמים יש משהו שמעיב על היצירה, כמו לחץ או עומס בעבודה, וכשהוא יורד ההשראה חוזרת לנבוע. בשבתות זה מאוד בולט: כשפתאום אין מיילים ואין טלפונים, הרבה רעיונות צפים. האתגר הוא שצריך לזכור את הכול עד מוצאי שבת.

"דבר נוסף: מכמיר לב בעיניי לראות חוסר מודעות אצל אחרים, ואני מאוד מפחד שזה יקרה אצלי. שלישית, אני מפחד, כמו כל הורה, על הילדים שלי. יום אחד שאשתי נסעה עם הילדים לאיזשהו מקום, ובהתחלה הרגשתי: 'וואו, איזה יופי, יש לי עכשיו ערב לבד'. אבל המעבר הזה בין החדרים בלילה, כשהבית ריק, החדרים שקטים, ואין אף אחד במיטות - הוא אירוע לא כיפי בכלל".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"ביום הזיכרון, כששמעתי פודקאסט בו הורים שכולים דיברו על הבן שלהם שנפל. הבן שלי מתגייס עוד מעט, והבנתי שהגיע השלב בו אתה מאבד את השליטה על ההגנה של הילד שלך. הוא כבר מחוץ לבית, הולך למקומות מסוכנים, והוא אפילו רוצה את זה. אתה לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהתפלל.

"בהקשר לשכול, אומר שאחת השאלות שמעסיקה חוקרים, היא למה אנחנו משתפים בהומור, ומה המוטיבציה שלנו לכך. ויש הסבר מעניין: הומור הוא כלי הישרדותי, שמופעל כשקשה לנו וכשהמציאות שלנו נשברת. כדי שגם במצבים כאלו אנחנו נוכל להמשיך בחיים, ולא למות מעצבות, אז המנגנון של הגוף שלנו הוא ההומור.

"במלחמה האחרונה הלכנו לבקר פצועים, ונתקלנו באנשים עם הומור מדהים. ראינו חייל שאיבד רגל ואומר: 'כף רגלי לא תדרוך יותר בעזה', או 'אסביר לך על רגל אחת מה אני עושה'".

משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.

"הלוואי שהייתי פחות נוח לכעוס, שזו תכונה שלצערי קיימת בי. לפעמים אתה מרגיש שהכעס על הילדים שלך, גם אם הוא מוצדק, מתלכלך בכעס שיש לך על אירועים אחרים – משהו מהעבודה או מישהו שדיבר אליך לא יפה. קשה להפריד בין הדברים וזה לא הוגן כלפיהם".

הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.

"האמת שלפני כמעט כל הופעה יש לי דיבור עם הקב"ה. אני מתפלל על כך פעמיים – פעם אחת בדרך להופעה, ובפעם השנייה כשאני רואה את הקהל. זה קורה במיוחד כשאני מזהה אנשים שונים מהקהל הקבוע שלי, וזה מערער לי את הביטחון. כשאני מרגיש את השבירה הזו, אני מבקש מהקב"ה שתהיה הופעה טובה, שאמצא חן בעיני הקהל, ושכל הקהל שהגיע יהיה שגריר טוב של ההופעה שלי. אני מתפלל גם על כך שאגיש טוב את החומר, שלא אדקלם את ההופעה ו'שיהיו בעיניי כחדשים'".

חלום ילדות שהגשמת.

"חלומות הילדות שלי היו מאוד ילדותיים - להיות צייר, לעוף ודברים כאלה. לא דברים מציאותיים. רוב החלומות שלי נולדו יותר מאוחר. לא יודע האם בילדות חשבתי שאכתוב ספר, אבל בבגרות זה היה חלום שהרבה זמן לא יצא לפועל. הייתי נשאר שם, אילולי הייתה מישהי שעבדה בהוצאת ספרים ושמעה את החלום. היא הייתה ה'דולה' של הספר".

התכונה שאתה מעריך באנשים.

"אני מעריך אנשים שיש להם מודעות עצמית, ואוהב אנשים שלא לוקחים את עצמם ברצינות, שיודעים לצחוק על עצמם ולהישאר בזרימה. אני תמיד שמח להקיף את עצמי באנשים משני הסוגים הללו".

עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?

"עם אורי אורבך ז"ל. מאוד הושפעתי ממנו - קראתי דברים שהוא כתב וראיתי סרטונים שלו, אבל מעולם לא החלפתי איתו מילה. היינו אמורים להיפגש במסגרת פרויקט שעשו 'מקור ראשון', ובו הפגישו דור ותיק מול דור צעיר בכל מיני תחומים. הפגישה המתוכננת מאוד ריגשה אותי, אבל בדיוק אז הוא חלה והיא לא יצאה לפועל.

"הספר הראשון שלי שיצא לאור, 'חלומות ילדות', הוקדש לזכרו. אשתו וילדיו הגיעו להשקה, ועד היום אנחנו בקשר טוב ומגיעים אליהם לביקור בסוכות כמעט בכל שנה. לאורך השנים לא ידעתי אם הוא בכלל הכיר אותי, אבל מיכל אשתו אמרה שהוא הכיר וקרא דברים שכתבתי. הידיעה הזו הייתה מאוד משמעותית עבורי".

איך היית רוצה שייזכרו אותך אחרי 120?

"הייתי רוצה שהיצירה שלי – הספרים והסרטונים – ימשיכו לחיות לפחות עוד כמה עשרות שנים אחריי, להיות אבא טוב ולהיות איש ראוי לציטוט.

"עוד משהו די קלישאתי, אבל הייתי רוצה להיזכר בתור אדם טוב. אני משתדל להשתפר כאדם, ולהיות כל הזמן מגמת תנועה קדימה, גם אם בצעדי תינוק. לא להיות מים עומדים. גם המים, שהם נוזל החיים, מתעפשים והופכים להיות סם מוות אם הם עומדים ללא תנועה".

היצירה שלך שאתה הכי גאה בה.

"'מעשה בתפוח ירוק' - ספר הילדים שכתבתי, ויש לו מסר שאני מאוד עומד מאחוריו. למרות שהוא כבר בן שמונה-תשע שנים, הוא עדיין נמכר, ובכל פעם שאני מקבל ממנו דרישת שלום זה מאוד מרגש אותי".