הרב ירון אשכנזי במקבץ שו"תים בנושא קדושה וטהרת הגוף

קבורת ציפורני כלב (סימן ד' סעיף י"ח)

אדם שיש ברשותו כלב והוא רוצה לגזוז את ציפורניו, האם עליו להקפיד לקבור או לשרוף את הציפורניים, או שמא דין זה שייך רק בציפורני אדם? וכן האם יש הבדל לעניין זה בין ציפורני יהודי לציפורני גוי?

תשובה

דין הטומאה החמור שיש בציפורניים הוא דווקא בציפורני אדם יהודי, והם אינם שייכים לא בגוי ולא בכלב. ומכל מקום, עדיף שישליך את ציפורני הכלב בפח ולא ברשות הרבים משום נקיות, ויש בזה גם סגולה לעשירות (בגמרא במסכת נדה (דף יז ע"א) נאמר: אמר רבי שמעון בן יוחי, ה' דברים הן שהעושה אותם מתחייב בנפשו, ואחד מהם הוא – הנוטל צפורניו וזורקן לרה"ר. והגמרא מבארת שהטעם לכך הוא שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת את עוברה.

הטעם שציפורניים יכולים להזיק לאשה מעוברת: מעלת הציפורניים באדם גדולה מאוד, ולכן אחיזת החיצונים בקצוות העודפים על הבשר משמעותית כמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רח: עפ"י פירוש מתוק מדבש): "לכן אין ראוי לאדם לגדל את הצפרנים, שיש בהן זוהמה, כי הם סוד דינים קשים, ומעודף הציפרניים יונקים החיצונים, וגורמים שהקליפות יינקו מהקדושה יותר מכדי חיותם, ובזה נותנים להם כח להתגבר בעולם, כי כמו שהם גדלים, כך מתגדלים עליו הדינים ועל ידי זה יבוא לידי דאגה בכל יום, וצריך לחתוך אותן". ועיין בספר זכר דוד (מאמר ג פ"ב).

וכתב הבן איש חי (דברים, יג): "מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר, זה צריך לחתוך, דשם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית, לכן ענשו של המגדל צפרניים קשה מאד", עכ"ל.

ולכאורה זהו גם טעם הסכנה לאשה מעוברת העוברת עליהם, מאחר ושורה עליהם רוח רעה, וכעין זה מבואר בתולעת יעקב (סתרי תפילות שבת אות ג), ועיי"ש הטעם שהוא סכנה דווקא לאשה מעוברת.

ולפי זה, כל החשש שאשה תפיל וולדה וכדו' אינו אלא בצפורניים ששייך בהן יניקה של קדושה, דהיינו צפורניים של יהודי, אבל בגוי, שאין בו קדושה כמ"ש בגמרא (ב"מ קי"ד ע"ב) שרבי אבהו אשכחיה לאליהו בבית הקברות של גויים וכו', נמצא שבמקום שאין קדושה אין יניקה. וק"ו שאין דין זה שייך בבעל חיים, ואפילו הוא טמא ככלב.

וכן כתב בפסקי תשובות (סימן רס ס"ק ט'), שבצפורניים של גוי מסתבר שאין כח להזיק, ולכך אין להקפיד אם הן זרוקות על הרצפה. וכך כתב בספר מלכים אומנייך (פרק יד הערה יח) בשם הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שכשם שאין רוח רעה שולטת על גוי בבוקר כן הדבר לגבי צפורניים. וראה להלן מש"כ עוד בשם הגר"ח קנייבסקי.

מאידך, בחידושי הר"י מלוניל ובחידושי הר"ן (מועד קטן יח ע"א) כתבו שיש מפרשים שטעם ההיזק לאשה מעוברת הוא משום איסטניסות, ויש מפרשים שהנזק משום כשפים.

ולפי טעמים אלו [ולכה"פ לפי טעם איסטניסות] לכאורה הוא הדין בצפורניים של גוי ושל כלב. וכן כתב בספר שאלת רב בשם הגר"ח קנייבסקי שיש להיזהר מלדרוך אף על צפורניים של גוי.

ונראה שעיקר הטעם הוא משום רוח רעה ששורה עליהם, וכאמור, טעם זה אינו שייך בצפורניים של גוי ושל כלב.

ומכל מקום ראוי שלא ישליך את הציפורניים ברשות הרבים משום נקיות, ובכך לא יגרום לאנשים לעבור על איסור "בל תשקצו". ויש בזה גם סגולה לעשירות כמבואר בגמרא במסכת פסחים (קיא ב): "אִיסָּרָא דִמְזוֹנֵי 'נְקִיד' שְׁמֵיהּ", כלומר, השר הממונה על המזונות נקרא 'נקיד', שמשמעו נקי ומקפיד על נקיות, ואילו "אִיסָּרָא דְעַנְיוּתָא 'נָבָל' שְׁמֵיהּ", כלומר, שמו של השר הממונה על העניות הוא נבל, ולכן במקום שיש לכלוך – השר הממונה על המזונות אינו מצוי, ואילו שר העניות נהנה להיות בו. ואף שבגמרא מדובר על פת, עיין ברשב"ם שם שמשמע שה"ה בכל דבר מאוס, וכך מפורש במשנה ברורה (סימן רמ"א ס"ק ה').

גדר מקומות המכוסים לעניין חיוב נטילת ידיים (סימן ד' סעיף י"ח) 

מהו גדר "מקומות המכוסים" לעניין חיוב נטילת ידיים לאחר הנגיעה בהם?

תשובה

הראש והפנים נחשבים כמקומות המגולים, ואילו שאר מקומות הגוף שרגילים לכסות נחשבים כמקומות המכוסים. הלכך זרועות היד עד המרפק נחשבות למקום מגולה, ומעל הפרק נחשב למקום מכוסה. ובצוואר, עד החזה נחשב כמקום מגולה, ומהחזה ולמטה חשוב כמקום מכוסה. ובמקום שאנשים רגילים ללכת עם חולצה קצרה, כל מקום בזרוע שרגיל להיות מגולה נחשב כאחד מן המקומות המגולים. אמנם הרגליים נחשבות כמקומות המכוסים אף במקום שרגילים ללבוש מכנסיים קצרים (כתב השולחן ערוך (סי' ד סע' כא): "צריך ליזהר בתפלה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה, וכן שלא לחכך בראשו. אבל מקומות המגולים בראשו ובפניו, ובמקום המגולה שבזרועותיו, אין להקפיד".

ומבואר בדברי השולחן ערוך שהמקומות המגולים בראש ובפנים, נחשבים כמקומות מגולים, אבל שאר מקומות הגוף שרגילים לכסות אותם, נחשבים כמקומות המכוסים.

ובמגן אברהם (שם ס"ק כג) כתב שבזרועות היד, עד המרפק נחשב כמקום מגולה, אך מעל הפרק נחשב למקום מכוסה. עוד כתב המגן אברהם בשם הבית יוסף (סי' צב בשם הכל בו וספר היראים) שבצואר השיעור הוא עד החזה, שממנו ולמטה זהו מקום מכוסה. והביא המשנה ברורה (שם ס"ק נג-נד) את דברי המגן אברהם להלכה.

ואולם, בספר הלכה ברורה (סי' ד, סה) כתב שבמקום שאנשים רגילים ללכת עם חולצה קצרה – מותר להם לגעת אף מעל המרפק, בכל המקום שרגיל להיות מגולה, אף בשעת התפילה. והביא שיש חולקים על כך. אמנם לגבי מכנסיים קצרות החמיר שלא לגעת ברגליים אף במקום שרגיל להיות מגולה, כמבואר בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' ח)).

לרכישת הספר "הלכה למעשה" מאת הרה"ג ירון אשכנזי, לחצו כאן.