"נוער נושר? וואי, זה נושא לעוס ומשעמם. אולי במקום זה תעשו כתבה על הנוער החילוני המתחזק?"

"הלו?".

"כן?".

"שלום, מדברת א', כתבת דסק החוץ של...", והיא הסבירה על גוף תקשורת גדול, אמריקאי, מכובד ורציני, כמו הניו-יורק טיימס, משפיע, עולמי. "זה בסדר באנגלית? כי העברית שלי לא משהו, אבל אם צריך אני אתאמץ. קיבלתי את מספר הטלפון שלך מ-ג'. זה מתאים עכשיו?".

ו-ג' באמת אמרה לי שיגיע טלפון מ-א'. גם את ג' הכרתי לא מזמן. לא סוג האנשים שאני נפגשת איתם בדרך כלל, אבל המלחמה הזאת והתופעות החברתיות שהיא הביאה עמה יודעות לעשות את שלהן. ג' שונה ממני מרחק שנות אור. אף על פי כן, ובהיותי סקרנית להבין הלכי מוח של אנשים אחרים, התחברנו לשיח. היא הייתה כאן פעם אחת, ואני אצלה פעמיים. ישבנו 5 שעות עם תה ומים, ומים ותה, ודיברנו. הילדים צילמו אותנו, בלי שראינו, עשו פפראצי. כשהראו לי אחר כך, אחרי שהיא הלכה, צחקנו נורא.

השתדלתי להיות מולה טובה. חרדית טובה. חרדי טוב מול אנשים כאלה הוא חרדי שאינו מתפשר. כמו שהיא מסקרנת אותי, החרדיות הבלתי מתפשרת מסקרנת אותה. כמה היא נהנתה לדבר פה עם בחורי הישיבה. אותנטיות כובשת אותה. היא מקושרת וחזקה בעולם התקשורת הישראלית. היא לא נכנסה לכאן הביתה לפני שבעלי עשה עליה "סי. טי" מהותי, כמו שצריך, ואישר. כי יש בהם רעים. ממש רעים. ויש בהם טובים. ממש טובים. נשמות המבקשות לדעת. גם בגיל שישים.

"אני יכולה לתת את מספר הטלפון שלך ל-א'?", היא שאלה איזה יום לאישור. "היא עובדת בניו -יורק טיימס או משהו כזה, והם עושים כתבה על הנוער החרדי. את חושבת שתוכלי לעזור?".

שנייה הפסקה: אנחנו מנתחים כאן בבית באופן קבוע שני קרובי משפחה באותה דרגה. אני לא אכתוב עכשיו מי הם מהמשפחה ההיקפית, אבל הרעיון הוא כזה: שניהם סוג של קרובים מאותה דרגה ומאותו סדר חשיבות, במעמד. בסטטוס.

שונים מאוד אחד מהשני באופיים, בני אותו גיל בדיוק.

השוני הוא כזה: אחד, אם תבקשו אותו לעזר, נגיד במשהו שקשור לעבודה שלו? איזו טובה? הוא ישר יגיד "לא". בפועל אחר כך הוא כן יעזור, אבל ה"לא" שלו תמיד מגיע ראשון ובולם.

בן המשפחה השני, אם תבקשו אותו לעזר, הוא ישר יגיד, "כן", גם אם הוא בפועל אחר כך לא יעשה כלום, ולא יצא מזה כלום. ה"כן" שלו מאיר עיניים ונעים.

ג' ביקשה, ואני אמרתי "כן".

להפתעתי חיכתה לי משימה שאפילו לא ידעתי להתפלל עליה.

ג'? תודה. זכות גדולה.

מה קרה? השיחה עם א' היתה ארוכה מאוד. אל דאגה, בקרוב אחשוף, בלי נדר, את כל הפרטים. המוצר המוגמר אינו בידי כרגע, ולכן.

בשיחה עם א' הבנתי את גודלו של גוף התקשורת העולמי הזה, את השפעתו על השנאה לישראל, ליהודים, בארץ ובעולם, הבנתי את סוג כתבות הפרופיל שהוא עושה. "אנחנו מכינים כתבה על הנוער החרדי הנושר", הסבירה שוב א'. "תוכלי לעזור לנו להבין מה קורה, למה זה קורה, מה היקף התופעה?".

זה לא שאני חיה בלה-לה לנד. אני יודעת מה קורה סביבי, בתוך עמי אני קונה במכולת, זה לא שאני בת יענה. אבל להגיד לכם משהו? יחסית למגזרים אחרים? המצב שלנו כאן פלאים. הבנו את החומר, כולנו פועלים. זו לנצח תהיה סוגיה מעניינת, לחקור מדוע במגזרים שומרי תורה אחרים, שנהגו לפי כל כללי הרוך, ההתחשבות וההכלה, מילה שאני כבר שנים כותבת שאני לא יכולה להכיל, יש כבר דורות נשירה הכי גדולה.

"את יכולה לעזור לנו עם חומר על כתבה גדולה על הנוער החרדי הנושר?".

רק בורא עולם יודע איך הוא החדיר בי את האומץ עם האנגלית והנושא, רק אני יודעת איפה עמדתי במשבצת במטבח כשעניתי ל-א' לבקשתה כך: "אתם עושים כתבה על הנוער החרדי הנושר? וואי, זה לעוס ומשעמם. אולי תעשו כתבה על הנוער החילוני המתחזק?".

שתיקה.

"מה זאת אומרת?", שאלה א', "יש דבר כזה? זו תופעה?".

"תגידי, איפה את גרה בארה"ב? את יודעת מה הולך פה במדינה?".

"את יכולה להוכיח לי את זה, לתת לי מרואיינים ומרואיינות?".

"את צוחקת עלי?", צחקתי, "ברור".

"סואו לטצ צ'יינג' דה סאבז'קט", היא אומרת לי, בואי נשנה את הנושא.

"לטצ, קדימה", עניתי לה.

איזה אדרנלין נכנס בי. צלצלתי אחד אחד לכל משפחה שאני מכירה שיש לה ילד חוזר בתשובה מזן הדור הנוכחי. זה לא נראה כמו התשובה של "ערכים" ו"אתנחתא". "אני רוצה רק נערים ונערות", א' מיקדה אותי, "והורים שכועסים", חידדה לי. "קיבלת", אמרתי לה, וצלצלתי במרץ לנער המפורסם מתיכון אוהל שם וסערת התפילין, ולעוד חבורות של נערות שלא מפסידות, בתל-אביב, בשבת, תפילות.

והכתבה שרצתה לתאר "עם בירידה", הפכה להיות כתבה על "עם דתי בעלייה".

כשא' סיימה והתקשרה שוב להודות לי, היא שאלה אם כשהיא תהיה בארץ נוכל להיפגש ולדבר.

אמרתי לה, "א'? את יודעת? את, את, את, סיפור אונקלוס הגר".