חוק לישראל - פרשת ראה, יום ראשון

תורה

(כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: חֲזֵי דִי אֲנָא יָהֵב קֳדָמֵיכוֹןיוֹמָא דֵין בִּרְכָן וּלְוָטִין:
(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: יָת בִּרְכָן דִי תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָאדַיְיָ אֳלָהֲכוֹן דִי אֲנָא מְפַקֵדיָתְכוֹן יוֹמָא דֵין:
(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּלְוָטִין אִם לָא תְקַבְּלוּן לְפִקוּדַיָאדַיְיָ אֱלָהֲכוֹן וְתִסְטוּן מִן אָרְחָאדִי אֲנָא מְפַקֵד יָתְכוֹן יוֹמָאדֵין לִמְהַךְ בָּתַר טַעֲוַת עַמְמַיָאדִי לָא יְדַעְתּוּן:
(כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל: וִיהֵי אֲרֵי יָעֵלִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְלְאַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל תַּמָןלְמֵירְתַהּ וְתִתֵּן יָת מְבָרְכַיָא עַלטוּרָא דִגְרִזִין וְיָת מְלַטְטַיָא עַלטוּרָא דְעֵיבָל:
(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה: הֲלָא אִנוּן בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אֲחוֹרֵיאֹרַח מַעֲלָנֵי שִׁמְשָׁא בְּאַרְעָא כְּנַעְנָאָהדְיָתֵב בְּמֵישְׁרָא לָקֳבֵל גִלְגְלָא בִּסְטַרמֵישְׁרֵי מֹרֶה:
(לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָאלְמֵעַל לְמֵירַת יָת אַרְעָא דַיְיָאֱלָהֲכוֹן יָהֵב לְכוֹן וְתֵירְתוּן יָתַהּוְתֵיתְבוּן בַּהּ:

נביאים - ישעיה - פרק נד

(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: חֲשִׁיכָתָא מְקַבְּלָא עוּלְבַּן קַרְתָּא דְאָמְרִיןעֲלָהּ עַמְמַיָּא לָא תִתְנְחַם הָאאֲנָא כָּבֵשׁ בִּצְדִידָא אַבְנֵי רִצְפָּתִיךְוַאֲשַׁכְּלְלִינִיךְ בְּאַבְנִין טָבִין:(יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: וֶאֱשַׁוֵי בְמַרְגְּלִין אָעָךְ וְתַרְעַיִךְ לְאַבְנֵיגְמַר וְכָל תְּחוּמִיךְ לְאַבְנֵי צְרוֹךְ:
(יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: וְכָל בָּנַיִךְ אַלְפִין בְּאוֹרָיְתָא דַיְיָוְסַגֵי יְהֵי שְׁלָם בְּנָךְ:(יד)בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ:בְּזָכוּתָא תִּתַּקְנִין אִתְרַחֲקִי מֵעוּשְׁקָא אֲרֵילָא תִדְחֲלִין וּמִתְּבִירָא אֲרֵי לָאיֵעוּל עֲלָךְ:
(טו) הֵן גּוֹר יָגוּר אֶפֶס מֵאוֹתִי מִי גָר אִתָּךְ עָלַיִךְ יִפּוֹל: הָא אִתְכַּנָשָׁא אִתְכַּנְשׁוּן לִיךְ גַּלְוַתעַמִּיךְ לְסוֹפָא מַלְכֵי עַמְמַיָּא דְמִתְכַּנְּשִׁיןלַאֲעָקָא לֵיךְ יְרוּשְׁלֵם בְּגַוִיךְ יִתְרְמוּן:
(טז) (הן) הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל: הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַחנוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵיהּוַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא:

כתובים - תהילים - פרק ז

(ז) קוּמָה יְהוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ: קוּם יְיָ בְּתוּקְפָךְ אִתְנַטַל בְּרוּגְזָאעַל מְעִיקַי וְסַרְהֵיב לִי דִּינָאדִי פַּקֵדְתָּא:
(ח) וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה: וּכְנִישַׁת אֻמַּיָּא תַּחְזְרִינָךְ וְאַמְטֻלְתָּהָא לְבֵישְׁכִינְתָּךְ תּוּב:
(ט) יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי: מֵימְרָא דַּיָיְ יְדִין עַמְמַיָּא דוֹן יָתִי יְיָ כִּזְכוּתִי וּכְשַׁלְמוּתִי פְּרַעעֲ לָי:
(י) יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק: יִשְׁתֵּצֵי כְּעַן בִּישָׁא דְּרַשִּׁיעֵי וְיִשְׁתַּכְלְלוּן צַדִּיקֵי וּבָחֵן לִבְּבֵי וְכָלְיָן אֱלָהָא זַכָּאָה:
(יא) מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב: תְּרֵיסִי עַל אֱלָהָא פָּרִיק תְּרִיצֵילִבָּא:(יב)אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם:אֱלָהָא דַּיָּנָא זַכָּאָה וּבִתְקוֹף רָגִיזעַל רַשִּׁיעֵי כָּל יוֹמָא:

משנה תרומות פרק ד

א.הַמַּפְרִישׁ מִקְּצָת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, מוֹצִיא מִמֶּנּוּ תְרוּמָה עָלָיו, אֲבָל לֹא לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף מוֹצִיא הוּא לְמָקוֹם אַחֵר תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה (א)המפריש מקצת תרומה ומעשרות.כגון שהיה לו מאה סאין טבל והוציא מהם סאה תרומה ובדעתו להפריש עדיין השאר חוזר ומוציא מאותו הכרי עצמו עד שישלים ב' סאין כשיעור התרומה דהטבל הוא שיעלה בידו ולא מה שכבר מתוקן: אבל לא למקום אחר. אם יש לו ק' סאין אחרים של טבל אינו יכול להפריש עליהן מאלו שהוציא מקצת תרומתן, דלגבי אחרים תלינן דלמא מן המתוקן הוא מוציא עליהן ולא מן הטבל שבו, ור' מאיר שרי אף למקום אחר. ואין הלכה כר' מאיר:

ב.מִי שֶׁהָיוּ פֵרוֹתָיו בַּמְּגוּרָה, וְנָתַן סְאָה לְבֶן לֵוִי וּסְאָה לְעָנִי, מַפְרִישׁ עַד שְׁמוֹנֶה סְאִין וְאוֹכְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מַפְרִישׁ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

ברטנורה (ב)במגורה. באוצר כדכתיב(חגי ב)העוד הזרע במגורה:ונתן סאה לבן לוי. מתניתין איירי בפועל חבר הבא לסעוד אצל בעל הבית ואינו מאמינו על המעשרות, וראה הפועל את בעל הבית נותן ממגורתו סאה לבן לוי וסאה לעני, ר' מאיר אומר דאותו פועל יכול לאכול מן המגורה שמונה סאים, דמסתמא בתורת מעשר ראשון נתן ללוי ובתורת מעשר עני נתן לעני והרי יש כאן שמונה סאים מתוקנים ומעט יותר ואף על פי שלא ראהו מפריש תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ על התרומה:וחכמים אומרים.לא הפריש בעל הבית אלא לפי חשבון סעודה זו שרוצה הפועל לאכול אצלו, והשאר מתנה בעלמא הוא דיהיב ללוי ולעני, הלכך אין הפועל יכול לאכול אצלו עד שיכלו שמונה סאין כדברי רבי מאיר, אלא אותה סעודה שהיה לו לאכול אצלו ותו לא. פירוש אחר, ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני והלכו להם, וכשבא להפריש שמונה סאין מן המגורה ולאכול אותם על סמך השני סאין שנתן לבן לוי ולעני, ואינו יודע אם אותן שני סאין קיימים אם לאו, רבי מאיר אומר מפריש שמונה סאין ואוכלן על סמך אותן שני סאין שנתן לבן לוי ולעני, בחזקת שהן קיימים: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. הקיימים, אם כל השני סאין קיימים מפריש עליהן שמונה סאין ומעט יותר, ואם אין קיימים אלא חציין אינו מפריש עליהם אלא ארבע סאין, לפי חשבון מה שנמצא מהן קיימים כך מפריש עליהם ולא יותר והלכה כחכמים:

ג.שִׁעוּר תְּרוּמָה, עַיִן יָפָה, אֶחָד מֵאַרְבָּעִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשְּׁלשִׁים. וְהַבֵּינוֹנִית, מֵחֲמִישִׁים וְהָרָעָה, מִשִּׁשִּׁים. תָּרַם וְעָלָה בְיָדוֹ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים, תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם. חָזַר וְהוֹסִיף, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. עָלָה בְיָדוֹ מִשִּׁשִּׁים וְאֶחָד, תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם כְּמוֹ שֶׁהוּא לָמוּד, בַּמִּדָּה וּבַמִּשְׁקָל וּבַמִּנְיָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף שֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:

ברטנורה (ג) עין יפה אחד מארבעים.מי שהוא נדיב לב ותורם בעין יפה מפריש אחד מארבעים: והבינונית אחד מחמשים. לאו דברי בית שמאי נינהו אלא תנא קמא קאמר לה, ומעין יפה דבית שמאי אתה למד לדבריהם עין רעה ובינונית אף על גב דלא תני לה במתניתין: ועלה בידו אחד מששים. כגון שתרם מאומד ועלה בידו אחד מששים והוא עין רעה: חזר והוסיף חייב במעשרות. דכבר נפטרו ואין שם תרומה חל על מה שמוסיף הלכך התוספת הזאת הוי טבל גמור וחייבת במעשרות: מששים ואחד. כגון שהיו בכרי ששים ואחד סאין, ועלה בידו סאה, אותה סאה, תרומה: ויחזור ויתרום. כמו שהוא למוד [אם הוא רגיל] לתרום אחד מששים יפריש עדיין אחד מששים בסאה, ואם הוא רגיל לתרום אחד מחמשים נמצאו דנשארו עדיין אחד עשר סאין שלא נתרמו: במדה ובמשקל. כלומר אותו מותר שהוא תורם, מותר לתרום במדה ובמשקל ובמנין, דלא אמרו לתרום מאומד אלא בתחלת התרומה: אף שלא מן המוקף. דסבר ר' יהודה אין צריך לתרום מן המוקף אלא בתחלת תרומה. ואין הלכה כרבי יהודה: מוקף. קרוב וסמוך ובאותו מקום עצמו:

ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם, תּוֹרֵם כְּדַעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, תּוֹרֵם כַּבֵּינוֹנִית, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים. פִּחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף אֲפִלּוּ אַחַת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:

ברטנורה (ד) כדעתו של בעל הבית. לפי שיש תורם בעין יפה ויש בעין רעה ויש בבינונית: פיחת עשרה. ותרם מארבעים: או הוסיף עשרה. ותרם מששים: תרומתו תרומה. דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר ליה, אנא להכי אמדתיך: ואם נתכוין להוסיף. שהיה יודע דעתו של בעל הבית ובמתכוין הוסיף אפילו אחד, אין תרומתו תרומה:

ה. הַמַּרְבֶּה בִּתְרוּמָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה, בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. יָתֵר מִכָּאן, יַעֲשֶׂנָּה תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר לְמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר שָׁם חֻלִּין:

ברטנורה (ה)אחד מעשרה. יכול להרבות ולהפריש תרומה, הואיל ואשכחן שם תרומה במקום אחד שהוא אחד מעשרה. ואם ריבה יותר אין שם תרומה על אותו ריבוי, והוא חולין הטבולין למעשר, ומדומע בתרומה, וזו היא תקנתו, שיעשנו תרומת מעשר למקום אחר. ויתנהו ללוי שיעשנו תרומת מעשר על מעשר טבל שלו והלוי יתן לו חולין כנגד אותו ריבוי. והא דקאמר יעשנו תרומת מעשר למקום אחר ולא אמר יעשנו תרומה למקום אחר, לפי שאין תורמין שלא מן המוקף אבל תרומת מעשר מפרישין אותה [אפילו] שלא מן המוקף: מחצה חולין ומחצה תרומה. דסבר יכול אדם לעשות חצי כריו תרומה דכתיב(דברים יח)ראשית דגנך דיו לראשית שיהא כדגן [ראשית היא תרומה] ודגן הוא השיריים: עד שישייר שם חולין. לא בעינן רק שיהיו שיריה ניכרים. והלכה כרבי טרפון ורבי עקיבא:

ו.בִּשְׁלֹשָה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, בַּבִּכּוּרוֹת, וּבַסְיָפוֹת, וּבְאֶמְצַע הַקַּיִץ. הַמּוֹנֶה, מְשֻׁבָּח. וְהַמּוֹדֵד, מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ. וְהַשּׁוֹקֵל, מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְׁתָּן:

ברטנורה (ו) הכלכלה. שמודדים בו להפריש המעשרות ותרומת מעשר, שאין מפרישים אותה אלא במדה ובמנין ובמשקל כדתנן ואל תרבה לעשר אומדות. אבל תרומה גדולה אין מפרישים אותה אלא מאומד כדתנן לעיל: משערין את הכלכלה. לידע מה שיכנסו בה מן הפירות: בבכורות. בזמן שהפירות בבכוריהן הן במלואן והכלכלה מכילה מהן פחות ממה שהיא מכילה מהן בסוף הקיץ שכבר התחילו להצטמק והן צנומות דקות: ובאמצע הקיץ.שהן מבושלות ואינם מצומקות, הכלכלה מחזקת מן הפירות יותר ממה שמחזקת מהן כשהן מבוכרות במלואן, ופחות ממה שהיא מחזקת מהן בסוף הקיץ כשכבר נצטמקו. הלכך משערין בשלשה זמנים הללו:ובסיפות. פירות שבסוף הקיץ: המונה משובח. מן המוציא באומד:והמודד משובח וכו'. ודוקא במעשרות ותרומת מעשר אבל לא בתרומה גדולה כדפרישית:

ז. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּרוּמָה, עוֹלָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בְּמֵאָה וָעוֹד, וָעוֹד זֶה, אֵין לוֹ שִׁעוּר. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר, וָעוֹד, קַב לְמֵאָה סְאָה, שְׁתוּת לַמְדֻמַּע:

ברטנורה (ז) תרומה עולה באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה למאה סאין של חולין שהם בין הכל אחד ומאה נוטל אחד מהן ונותנה לכהן והשאר חולין כמו שהיו: במאה ועוד. אם נפלה סאה של תרומה לתוך תשעים ותשעה סאין של חולין ומשהו יותר מתשעים ותשעה, וזה המשהו אין לו שיעור, הואיל ויש כאן מאה ועוד משהו נוטל סאה אחת ונותנה לכהן והשאר חולין כשהיה: קב למאה סאה שתות למדמע. אם נפלה סאה של תרומה בצ''ט של חולין וקב יותר, שהקב הוא שתות לסאה של תרומה המדמעת, שהסאה ששה קבים. אז נוטל סאה אחת והשאר חולין כשהיו. אבל אם היו החולין פחות מצ''ט וקב, הכל מדומע, וימכרו כולם לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי סאה של תרומה שבה. והלכה כרבי אליעזר שאין תרומה עולה בפחות מאחת ומאה. דסתם לן תנא כוותיה בכמה דוכתי. והכל מודים שאין התרומה עולה במאה בלבד, וכל שכן בפחות ממאה דכתיב בתרומת מעשר(במדבר יח)מכל חלבו את מקדשו ממנו, דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו והיינו אחד ממאה דממאה סאין מפרישין עשר למעשר ראשון ומאותן עשר, סאה לתרומת מעשר, ואמר רחמנא שאם חזרה אותה סאה לתשעים ותשעה, מקדשתן, ונעשה הכל מדומע:

ח. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַלְּבָנוֹת, וְהַלְּבָנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת. עִגּוּלֵי דְבֵלָה, הַגְּדוֹלִים מַעֲלִים אֶת הַקְּטַנִּים, וְהַקְּטַנִּים מַעֲלִין אֶת הַגְּדוֹלִים. הָעִגּוּלִים מַעֲלִין אֶת הַמַּלְבֵּנִים, וְהַמַּלְבֵּנִים מַעֲלִין אֶת הָעִגּוּלִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בְּיָדוּע מַה נָּפְלָה, אֵין מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּכְשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה (ח) תאנים שחורות מעלות את הלבנות. תאנה של תרומה, שחורה או לבנה, שנפלה למאה תאנים של חולין חציין שחורות וחציין לבנות כולן מצטרפין לבטלה, שאם היה רוצה היה דורסן ומערבן הכל ביחד ואם שחורה נפלה, מעלה אחת מן השחורות, ואם לבנה, מעלה אחת מן הלבנות, והשאר חולין כשהיו: עיגולי דבילה. דבילות תאנים הנדרסים בעיגול: גדולים מעלים את הקטנים. אם יש שם חמשים עיגולים קטנים ועשרים וחמשה עיגולים גדולים, ואחד מן הגדולים כשנים מן הקטנים, ונפל לתוכן עיגול קטן של תרומה, מסייעות כולן לבטל. וכן עיגולים ומלבנים. עיגולים הם הנדרסות בעיגול, מלבנים תאנים הנדרסות בצורת ריבוע כמין דפוס שעושים בו הלבנים מרובעות: ור' אליעזר אוסר. אם שחורה נפלה השחורות אסורות ואם לבנה נפלה הלבנות אסורות, וכן בגדולים וקטנים, ועיגולים ומלבנים, הדומין לאותה שנפלה אסורים: בידוע מה נפלה. שחורה או לבנה: אין מעלות. לפי שיכול לאכול האחרות וכיון דמותרות הן אין מסייעות לבטל. אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה כיון דכולן בספק איסור מעלות זו את זו והלכה כר' עקיבא:

ט. כֵּיצַד, חֲמִישִׁים תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וַחֲמִישִׁים לְבָנוֹת, נָפְלָה שְׁחוֹרָה, שְׁחוֹרוֹת אֲסוּרוֹת וְהַלְּבָנוֹת מֻתָּרוֹת. נָפְלָה לְבָנָה, לְבָנוֹת אֲסוּרוֹת וּשְׁחוֹרוֹת מֻתָּרוֹת. בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ מַה נָּפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וּבְזוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַחְמִיר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵקֵל:

ברטנורה (ט) כיצד. לפרושי מלתיה דרבי עקיבא קאתי: ובזו רבי אליעזר מחמיר. בהא דתנינן לעיל, אבל במאי דבעינא למימר לקמן הוי איפכא:

י. וּבְזוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מֵקֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַחְמִיר. בְּדוֹרֵס לִיטְרָא קְצִיעוֹת עַל פִּי הַכַּד וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ הִיא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵן פְּרוּדוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנוֹת מַעֲלוֹת אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם מֵאָה כַּדִּים:

ברטנורה (י) בדורס ליטרא קציעות. ליטרא של תאנים יבשים של תרומה: על פי הכד. של חולין, והרבה כדין יש. ואין ידוע באיזה כד דרסה, ובכל כד יש מאה ליטרות של חולין, אפילו אין כאן מאה כדין שרי ר' אליעזר, ואף על פי שידוע הוא שהליטרא של תרומה היא בפי הכד ואינה מעורבת עם החולין, רואין אותן כאילו נפרדו ממקומן ונתערבו החולין בתרומה ועולין באחד ומאה. ורבי יהושע סבר כיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות, אלא השולים מותרים והפנימיים אסורים. עד שיהיו שם מאה כדין ותבטל פי חבית זה במאה פומין. והלכה כר' יהושע:

יא.סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה וּקְפָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בַּקִּפּוּי מֵאָה סֵאָה, תַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמֵאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, לֹא תַעֲלֶה. סֵאָה תְרוּמָה שֶׁנָּפְלָה עַל פִּי מְגוּרָה, יַקְפִּיאֶנָּה. וְאִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ תְּרוּמָה עוֹלָה בְּאַחַת וּמֵאָה, בְּשֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ אִם בְּלוּלוֹת הֵן, אוֹ לְאַיִן נָפְלָה:

ברטנורה (יא) מגורה. אוצר שאוגרים בו התבואה: וקפאה. הסיר מה שלמעלה, תרגום ויצף הברזל(מלכים ב ו)וקפא פרזלא: אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה. מפרש בירושלמי דהכי קאמר אם יש בקפוי עם מה שתחתיו אחד ומאה תעלה, ורבי אליעזר לטעמיה דאמר התחתונות מעלות את העליונות, וקא משמע לן דאף על גב דקפאה וגלי דעתיה שלא נתערבה עם התחתונות אף על פי כן התחתונות מסייעות לבטל: ורבי יהושע אומר לא תעלה. ר' יהושע לטעמיה דאמר לעיל שאין התחתונות מסייעות לבטל: סאה תרומה. סיומא דמלתיה דר' יהושע היא והכי קאמר כיון דלא תעלה כיצד יעשה, יקפיאנה יסיר מה שצף למעלה ומעט סביב לה עד שידע שהסיר כולה, והשאר הכל חולין: אם כן למה אמרו. מתניתין פריך על מלתיה דר' יהושע, אם כן באיזה מקום אמרו תרומה צריכה אחד ומאה, כיון שיש תקנה בקפוי, ומשני בשאין ידוע אם נבללה הסאה במגורה אחר שנפלה על פי המגורה, אי נמי בתחילה אין ידוע להיכן נפלה. והלכה כרבי יהושע:

יב. שְׁתֵּי קֵפּוֹת וּשְׁתֵּי מְגוּרוֹת שֶׁנָּפְלָה סֵאָה תְרוּמָה לְתוֹךְ אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶן נָפְלָה, מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֵם בִּשְׁתֵּי עֲיָרוֹת מַעֲלוֹת זוֹ אֶת זוֹ:

ברטנורה (יב)שתי קופות. בכל אחת חמשים סאה: ואין ידוע לאיזה מהן נפלה. ושתיהן אסורות מספק, מסייעות זו את זו לבטל, ואם רצה להעלות סאה מזו מעלה, מזו מעלה, מחצה מזו מחצה מזו מעלה. ושתי קופות אפילו הן בשני בתים ואין ידוע לאיזו מהן נפלה סאה של תרומה, מעלות זו את זו, מפני שדרכן להתפנות והן מיטלטלות ממקום למקום, ופעמים שמתערבות זו עם זו. אבל שתי מגורות שאינן מיטלטלות בזמן ששתיהן בבית אחד מעלות זו את זו ואם הן בשני [בתים] אין מעלות זו את זו: רבי שמעון אומר אפילו הן בשתי עיירות. ואין הלכה כרבי שמעון:

יג. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא בַּחֲמִשִּׁים אֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק, שֶׁנָּפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹכָן, חֶצְיָהּ תְּרוּמָה, וְאָמַרְתִּי לְפָנָיו, תַּעֲלֶה. לֹא שֶׁהַתְּרוּמָה תַעֲלֶה בַּחֲמִשִּׁים וְאֶחָד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ שָׁם מֵאָה וּשְׁנֵי חֲצָאִים:

ברטנורה (יג) שנפלה אחת מהן. אגודה אחת כיוצא בהן, ואינה ניכרת מביניהן, ואותה אגודה היתה חציה חולין וחציה תרומה: שהיו שם מאה ושני חציים. עם החצי של תרומה שבה. ואשמועינן רבי יוסי שאין האגודה שחציה תרומה מדמעת אלא לפי חשבון תרומה שבה, ולא אמרינן שהאגודה כולה תדמע כיון שהיא תרומה מעורבת בחולין:

גמרא ברכות דף נד ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָׁה צְרִיכִין שִׁמּוּר. וְאֵלּוּ הֵן: חוֹלֶה, חָתָן וְכַלָּה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא חוֹלֶה, חַיָּה, חָתָן וְכַלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף אָבֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּלַּיְלָה. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלשָה דְּבָרִים הַמַּאֲרִיךְ בָּהֶן מַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא. הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ מְעַלְיוּתָא הִיא. וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וּמְעַיֵּן בָּהּ סוֹף, בָּא לִידֵי כְּאֵב לֵב, שֶׁנֶּאֱמַר(משלי יג)תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִים עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְאֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ לַשָּׁמַיִם. הָא לָא קַשְׁיָא הָא דִּמְעַיֵּן בָּהּ הָא דְּלָא מְעַיֵּן בָּהּ וְהֵיכִי עָבִיד דְּמַפִּישׁ בְּרַחֲמֵי וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ דִּילְמָא אָתִי עַנְיָא וְיָהִיב לֵהּ דִּכְתִיב(יחזקאל מא)הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ. וּכְתִיב(שם)וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. פָּתַח בַּמִּזְבֵּחַ וְסִיֵּם בַּשֻּׁלְחָן. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַרְוַיְהוּ כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְעַכְשָׁיו שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו:

רש''י שימור. מן המזיקין: חולה. שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל חתן וכלה ותלמידי חכמים מקנאתו מתגרה בהם: והמאריך על שלחנו. שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים:והמאריך בבית הכסא.רפואה היא לו: ומעיין בה. אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה: כאב לב.שאין בקשתו נעשית:תוחלת.לשון תפלה, כמו ויחל משה: מזכירין עונותיו. שעל ידיהן מפשפשין למעלה במעשיו לומר בטוח זה בזכיותיו נראה מה הם:

זוהר מקץ דף ר''ב ע''א

תְּנָן לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְיִשְׁתְּדַל אֲבַתְרֵהּ אִי אָזִיל מִנֵּהּ יָאוּת וְאִי לָאו יִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרָיְתָא דְּהָא לֵית לָךְ מִלָּה לְתָבְרָא יֵצֶר הָרָע אֶלָּא אוֹרָיְתָא, אִי אָזִיל מוּטָב וְאִי לָאו יִדְכַּר לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא בְּגִין לְתַבְרָא לֵהּ, הָכָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא דְּהָא דָּא הוּא(קס''א ב)יֵצֶר הָרָע וְדָא הוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִתַּבָּר מִקַּמֵּי יוֹמָא דְּמוֹתָא וְהָא אִיהוּ קָטוּלָא דִּבְנֵי נָשָׁא הֲוֵי וְאִשְׁתְּמַע דְּחֶדְוָה הוּא דִּילֵהּ וּבְגִין כָּךְ אַסְטֵי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא תָּדִיר בְּגִין לְאַמְשְׁכָא לוֹן לְדָא, אֶלָּא וַדַּאי מַה דְּאִתְּמַר דְּיִדְכַּר לֵהּ בַּר נָשׁ הַהוּא יוֹמָא דְּמוֹתָא וַדַּאי הָכִי הוּא בְּגִין דְּמִתְבַּר לִבָּא דְּבַר נָשׁ דְּהָא יֵצֶר הָרָע לָא שַׁרְיָא אֶלָּא בַּאֲתַר דְּאִשְׁתְּכַח חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְגַסוּתָא דְּרוּחָא, וְכַד אַשְׁכַּח רוּחָא תְּבִירָא כְּדֵין אִתְפָּרַשׁ מִנֵּהּ וְלָא שַׁרְיָא בַּהֲדֵהּ וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי לְאַדְכְּרָא לֵהּ יוֹמָא דְּמוֹתָא וְיִתְבַּר גּוּפֵהּ וְאִיהוּ אָזִיל לֵהּ, תָּא חֲזֵי יֵצֶר טוֹב בָּעֵי חֶדְוָה דְּאוֹרָיְתָא וְיֵצֶר רָע חֶדְוָה דְּחַמְרָא וְנִיאוּפִין וְגַסוּתָא דְּרוּחָא וּבְגִין כָּךְ בָּעֵי בַּר נָשׁ לְאַרְגְּזָא(לֵהּ)תָּדִיר מֵהַהוּא יוֹמָא רַבָּא יוֹמָא דְּדִינָא יוֹמָא דְּחוּשְׁבָּנָא דְּלֵית לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאַגָּנָא עֲלֵהּ אֶלָּא עוֹבָדוֹי דְּכַשְׁרָן דְּאִיהוּ עָבִיד בְּהַאי עָלְמָא בְּגִין דְּיָגִינוּ עֲלֵהּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, תָּא חֲזֵי וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵית יוֹסֵף. וּמַה כֻּלְּהוּ הֲווֹ גִּיבָּרִין כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין וְחַד עוּלֵימָא דְּאַיְתִי לוֹן לְבֵיתָא דְּיוֹסֵף דָּחֲלוּ, כַּד יֵיתֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִתְבַּע לֵהּ לְדִינָא לְבַר נָשׁ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּגִין כָּךְ בָּעֵי לֵהּ לְבַר נָשׁ לְאִזדַּהֲרָא בְּהַאי עָלְמָא לְאִתְתַּקְפָא בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְיַשְׁוֵי בֵּהּ רוּחֲצָנֵהּ דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ חָטֵי אִי יַהְדַּר מִנֵּהּ בִּתְיוּבְתָּא שְׁלֵימָתָא הָא תַּקִּיף אִיהוּ וְיִתְתְּקַף בֵּהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כְּאִלּוּ לֹא חָטָא, דְּהָא שְׁבָטִין בְּגִין דְּחָטוּ עַל גְּנֵבַת יוֹסֵף הֲווֹ דַּחֲלִין דְּאִלְמָלֵא לָֹא חָטוּ לָֹא הֲווֹ דַּחֲלִין כְּלָל בְּגִין דְּחוֹבוֹי דְּבַר נָשׁ מִתְבָּרִין לִבֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא כְּלָל מַאי טַעֲמָא דְּהָא הַהוּא יֵצֶר הַטּוֹב אִתְבַּר עִמֵּהּ וְלֵית לֵהּ חֵילָא לְאִתְתַּקְפָא עַל הַהוּא יֵצֶר הָרָע, וְעַל דָּא כְּתִיב(דברים כ)מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב הַיָּרֵא(דְּיִרְאָה דָּא)מֵחוֹבִין דִּבְיָדוֹי דְּאִנּוּן תְּבִירָא דְּלִבָּא דְּבַר נָשׁ:

תרגום הזוהר
וְלָמַדְנוּ, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטּוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, וְיִשְׁתַּדֵּל אַחֲרָיו. אִם הָלַךְ מִמֶּנּוּ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, כִּי אֵין לְךְ דָּבָר לִשְׁבּוֹר אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, אֶלָּא הַתּוֹרָה. אִם הָלַךְ, טוֹב. וְאִם לֹא, יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה כְּדֵי לְשַׁבְּרוֹ. כָּאן יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, הֲרֵי זֶהוּ יֵצֶר הָרָע וְזֶהוּ מַלְאָךְ הַמָּוֶת. וְכִי מַלְאָךְ הַמָּוֶת יִשָּׁבֵר מִלִּפְנֵי יוֹם הַמִּיתָה, וַהֲרֵי הוּא הָהוֹרֵג אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וּמַשְׁמָע שֶׁהַשִׂמְחָה שֶׁלּוֹ, הִיא לְהָמִית אֲנָשִׁים, שֶׁמִּשּׁוּם זֶה הוּא מַסְטֶה אוֹתָם תָּמִיד, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיכָם לְמִיתָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי מַה שֶּׁלָּמַדְנוּ שֶׁהָאָדָם יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וַדַּאי כֵּן הוּא, כְּדֵי לִשְׁבּוֹר הַלֵּב שֶׁל הָאָדָם, כִּי יֵצֶר הָרַע אֵינוֹ שׁוֹרֶה אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָאוֹת שִׂמְחַת הַיַּיִן וְגֵאוּת הָרוּחַ. וּכְשֶׁנִּמְצָא רוּחַ שָׁבוּר בָּאָדָם אָז מִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וְיִשָּׁבֵר גּוּפוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ לוֹ. בֹּא וּרְאֵה, יֵצֶר הַטּוֹב צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל תּוֹרָה, וְיֵצֶר הָרַע צָרִיךְ חֶדְוָה שֶׁל יַיִן וְנִיאוּף וְגֵאוּת רוּחַ. וּמִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהַפְחִידוֹ תָּמִיד מֵאוֹתוֹ יוֹם הַגָּדוֹל, יוֹם הַדִּין, יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁאֵין מַה שֶּׁיָּגֵן עַל הָאָדָם, אֶלָּא הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיָּגִינוּ עָלָיו בַּשָּׁעָה הַהִיא. בֹּא וּרְאֵה, וַיִרְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ וְגוֹ': וּמַה שֶּׁכֻּלָּם הָיוּ גִּבּוֹרִים, כֻּלָּם חֲזָקִים, וְעֶלֶם אֶחָד שֶׁהֵבִיאָם לְבֵית יוֹסֵף, גָּרַם לָהֶם שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים. בָּעֵת שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבּוֹעַ אֶת הָאָדָם לַדִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לִירָא וּלְפַחֵד. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ הָאָדָם לְהִזָּהֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיָשִׂים מִבְטַחוֹ בּוֹ. כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָטָא, אִם יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזָק, לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְלִסְלוֹחַ לוֹ, וְיוּכָל לְהִתְחַזֵּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאִלּוּ לֹא חָטָא כְּלָל. כִּי הַשְּׁבָטִים, מִשּׁוּם שֶׁחָטְאוּ בִּגְנֵבַת יוֹסֵף הָיוּ יְרֵאִים, וְאִם לֹא הָיוּ חוֹטְאִים, לֹא הָיוּ יְרֵאִים כְּלָל. כִּי עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל הָאָדָם מְשַׁבְּרִים אֶת לִבּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ כְּלָל. מַהוּ הַטַּעַם, כִּי יֵצֶר הַטּוֹב נִשְׁבָּר עִמּוֹ וְאֵין לוֹ כֹּחַ לְהִתְגַבֵּר עַל יֵצֶר הָרַע. וְעַל כֵּן כָּתוּב, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ', הַיָּרֵא מִן הָעֲוֹנוֹת שֶׁבְּיָדָיו, שֶׁהֵם מְשַׁבְּרִים לִבּוֹ שֶׁל אָדָם.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק א

א.כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים:ב.כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבַּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

מוסר
ספר חסידים סימן קעג

כְּלָל גָּדוֹל וְתַקָּנָה לִשְׁלֹשָה יְצָרִים. לִהְיוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת רָחוֹק מִשָּׁם שֶׁאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת לָבוֹא מִשָּׁם. וְתַקָּנָה לִרְאִיָּה אַל יְהֵא מָצוּי אֵצֶל נָשִׁים וְיַרְחִיק הֲלִיכָתוֹ מֵהֶן וְיַעֲצֹר רוּחוֹ מִלִּרְאוֹתָן כְּשֶׁהֵן אֶצְלוֹ, כִּי הָעִקָּר מַנִּיחַ מִפְּנֵי הַבֹּשֶׁת לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן וּלְדַבֵּר מְאוֹתָן דְּבָרִים, אֲבָל רְאִיָּה שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים וּרְגִילִים בְּנָשִׁים, מִזֶּה יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכָל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ יַחֲשֹׁב אִם הָיוּ גּוֹזְרִים עָלָיו גְּזֵרָה הָיָה נֶהֱרַג עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם וְיֹאמַר זֶה הַדָּבָר קָשֶׁה יוֹתֵר שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן זֶה הַקַּל שֶׁלֹּא אֶחֱטָא. וְעַל הִרְהוּר אִשָּׁה בְּעֵת שֶׁהוּא בָּא לְהַרְהֵר עַל אִשָּׁה בַּתְּפִלָּה יִתְקַע גּוּדְלֵי אֶצְבְּעוֹת רַגְלָיו בָּאָרֶץ וְיִתְלֶה גּוּפוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא יִסְמֹךְ יָדָיו לַכֹּתֶל. וְזֶה הַדָּבָר מְבַטֵּל מִמֶּנּוּ כָּל מִינֵי הִרְהוּרִים וְאִם יָשַׁב וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי בְּנֵי אָדָם. יִנְעַץ גּוּדָלָיו בְּחֹזֶק בָּאָרֶץ. וְעַל יֵצֶר שְׁלִישִׁי אַהֲבַת לִבּוֹ וְאוֹהֵב אִשָּׁה בְּיוֹתֵר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת וְלֹא בְּאַהֲבַת בָּנִים וּבָנוֹת בַּעֲבוּר אַהֲבַת הָאִשָּׁה הַזֹּאת. תַּקָּנָתוֹ לָצֵאת מִן הַמְּדִינָה הַהִיא וְאִם עֲבֵרָה בָּא לְיָדוֹ יִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ בְּכָל לִבּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בָּהּ שֶׁהֲרֵי עַל יִסּוּרֵי שָׁעָה אָדָם מִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶן, עַל יִסּוּרֵי עוֹלָם שֶׁלָּהֶן אֵין סוֹף וְאֵין חֵקֶר כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְפַּלֵּל מְאֹד עֲלֵיהֶם. וְאִם עָמַד בַּדָּבָר אַל יַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ לוֹמַר כַּמָּה אֲנִי צַדִּיק שֶׁעָמַדְתִּי בְּדָבָר זֶה אֶלָּא יְבָרֵךְ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא חָטָא. שֶׁבְּיָדוֹ הַלְּבָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר(משלי כא)פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' לְכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ. וְנֶאֱמַר(בראשית כ)וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹא לִי: