"אם הוא באמת אוהב אותי, הוא אמור להבין לבד מה צריך לעשות"

"אני לא מבינה למה אני כל פעם מתאכזבת מחדש. מה אני כבר מבקשת? רק שיראה אותי", אמרה שירה וניגבה את הדמעות.

"אבל אני כן רואה אותה. אני עובד קשה לפרנס את הבית, ואני כל כך משתדל ועוזר המון בבית. מה עוד את רוצה?", ענה יואב, וזז בכיסא בחוסר נוחות.

"שירה, כשאת אומרת 'שיראה אותי', למה את מתכוונת?", פניתי אליה.

"שישאל איך עבר עליי היום ויזום שיחה, שיבוא לשבת לידי בלי שאבקש", ענתה.

"אבל אם תגידי לי, ברור שאשב, אני לא קורא מחשבות", אמר יואב.

"שירה, את יכולה לענות לי האם את כמהה או מצפה לזה?", שאלתי את שירה.

"מה ההבדל?", שאלה שירה בטון מופתע.

"כמיהה היא תנועה פנימית של הלב. היא לא דורשת, לא לוחצת ולא מודדת זמן, אלא היא געגוע והשתוקקות. כמיהה יכולה להתקיים גם בלי לדעת אם ומתי תתממש, כי היא אומרת: הלב שלי רוצה את זה".

"אז מה זו ציפייה?", שאלה שירה.

"ציפייה, לעומת זאת, כבר בונה תסריט. יש בה דמיון של תוצאה מסוימת, ולעיתים גם לוח זמנים. היא אומרת: כך זה אמור לקרות. וכשהמציאות לא עומדת בתסריט, אז משתלטים רגשות של תסכול, אכזבה וכעס. את בעצם מחכה שהוא יזום, וכשהוא לא יוזם – את נסגרת", הסברתי.

"כן, אני אומרת לעצמי שאם הוא באמת אוהב אותי, הוא אמור להבין לבד מה צריך לעשות".

"זה ממש לא מרגיש לי בנוח, להיות כל הזמן במבחן", אמר יואב ונשם עמוק.

"ציפייה יוצרת חוזה לא מדובר, מעין סטנדרט פנימי שלא נאמר בקול, שמהווה תנאי סמוי לאהבה. כמיהה מחברת אותך לעצמך, וציפייה בוחנת את האחר".

"אבל להגיד למה אני זקוקה ומה הכמיהה שלי, מרגיש לי שזה מוריד…", אמרה שירה בהתנגדות.

"מוריד מסכות", עניתי.

"למה את קוראת לזה להוריד מסכות?", שאלה שירה בפליאה.

"בשביל להבין את זה, ניכנס לשורש עמוק יותר. הרבה פעמים ציפייה היא מנגנון הגנה. אם אני לא אומרת בקול את הרצון שלי, אני לא מסתכנת בדחייה. זה משאיר אותי נקייה, לכאורה, ורק הוא זה שנכשל… אבל בפנים, הלב נסדק שוב ושוב.

"מה יקרה אם תגידי לו שהכמיהה שלך היא להרגיש את הביחד הזה ביניכם, ושאת מרגישה את זה כשאתם יושבים ביחד ומדברים?", שאלתי אותה.

"אני מפחדת שזה יהרוס את כל הקסם, או שאגלה שהוא בכלל לא מעוניין", ענתה.

"כשכמיהה נאמרת בקול, היא כבר לא תלויה בניחושים, אלא הופכת לבחירה.

כשאת מתאכזבת, תשאלי את עצמך שאלה עדינה: 'האם זו כמיהה שלא קיבלה מענה, או ציפייה שלא קוימה?'".

"נראה לי… ציפייה", ענתה שירה.

"כשזו ציפייה, אז האחריות חוזרת אלייך, וזה כאילו משיב לך את הכוח והשליטה", עניתי.

"אז מה את ממליצה לעשות?", שאלה שירה.

"כאן נכנסת עבודה פרקטית בשלושה צעדים פשוטים:

צעד ראשון – זיהוי. בכל אכזבה לעצור ולשאול: מה רציתי, ומה דמיינתי שיקרה?

צעד שני – ניסוח כמיהה. להפוך את הניסוח, במקום: 'אתה אף פעם לא…' – לומר 'אני כמהה ל…'. יש הבדל עצום בין שניהם. הציפייה תוקפת ודורשת, והכמיהה חושפת לב.

צעד שלישי – שחרור לוח הזמנים. כמיהה לא חייבת להתממש עכשיו כדי להיות לגיטימית, היא לא מודדת אהבה לפי השעון".

"זה גורם לי להבין שאני לא צריכה להעמיד את יואב במבחן כדי להרגיש נאהבת, ואני יכולה פשוט להגיד למה אני כמהה, למה אני זקוקה", אמרה שירה.

"אהבה בוגרת היא לא קריאת מחשבות, אלא דיבור אמיץ של כמיהות. אהבה שלא מסוגלת לשמוע בקשה היא אהבה שברירית. אהבה שמסוגלת לשאת כמיהה היא אהבה בוגרת. לפעמים כל מה שמפריד בין קרבה לריחוק היא מילה אחת שלא נאמרה.

"המעבר מציפייה לכמיהה לא מבטל רצון, אלא רק מחזיר את האחריות ללב. וכשהלב לומד לדבר, הוא כבר לא צריך לבחון".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן