מה קורה כשמקיימים מצוות – אבל לא שמחים בהן?

"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

המגיד ממעזריטש אמר פעם שבמקום לקרוא את הפסוק "לא תכבה", אפשר לפרש אותו כך: "לא" – תכבה". כלומר: האש המרקדת בהתמדה על המזבח (הוא הלב) תכבה את ה"לא טוב" שבנפש, את השליליות, את תחושת ההחמצות בחיים.

בספר "ליקוטי תורה" (דברים ע"ח, ד') מבאר האדמו"ר הזקן כי המזבח הוא לבו של היהודי, וכי לשני מזבחות המשכן, החיצוני והפנימי, מקבילים שני מישורי הלב – הפנימי והחיצוני, האישיות השטחית והליבה המהותית.

המזבח שעליו צריכה הייתה לדלוק אש התמיד היה המזבח החיצוני. עבור היהודי, משמעות הדבר היא שהאש של אהבתו לבורא העולם צריכה להיות בחוץ, פתוחה וחשופה לעין כל, ועליה להיראות בחיצוניות שאותה הוא מציג לעולם.

הרבי מלובביץ' מבאר שאש המזבח מסמלת את כוח הרצון באדם. וכשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם. הלב הוא משכן הרצון, ולכן הציווי שבפרשתנו מקביל לציווי שנאמר אחרי קריאת שמע ישראל: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך".

כיצד אפשר לצוות על הלב? אומר רבי נחמן שעל ידי תנועות הגוף באה התלהבות הלב, וכן הרב דסלר אומר בספרו "מכתב מאליהו", שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.

בדיוק כמו המשל של רבי נחמן, המובא בליקוטי מוהר"ן: "בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן. כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה, כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד".

אחת מהטקטיקות שאיתן משתמש רבי נחמן היא כוח ההתמדה. המילה "תמיד" מופיעה במשנתו של רבי נחמן: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד!". כיוון שבזמן שאין בית מקדש ומקום הקרבת הקורבן, והמזבח הוא הלב, אז נמצא שכשהלב שמח תמיד – אז מקיימים את מצוות השם "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"!

משמעות הדברים היא שכל יהודי מהווה משכן לבורא העולם. ואפילו אם הוא לומד תורה ומקיים את המצוות, אך מקיים את החוקים ללא שמחה – השכינה לא תשכון בתוכו. כך גם מתארת הפרשה ומביא רש"י, שבמשך שבעה ימים בני ישראל הרכיבו את המשכן ופירקו אותו. ממש מזכיר את הפסוק"שבע יפול צדיק – וקם". רק ביום השמיני, שהיה ראש חודש ניסן, הוקם המשכן (רש"י על ויקרא ט', א', על פי גמרא שבת פז).

שבעת הימים הללו היו בסוף חודש אדר, והיוו ימים של ציפייה מתוך שמחה, ולכן חז"ל (שבת ל ע"ב) קבעו לנו כלל, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. "לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים. אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב', ג') 'וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה''".

העבודה שלנו היא להדליק את האש שבלב. צריך שהאש של עבודת השם תבער באדם תמיד. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". אומרים שאמירת הפסוק הזה היא סגולה לסילוק המחשבות הזרות שמנסות לכבות את האש.

על כך נכתב בתלמוד: "אף על פי שאש יורדת מן השמיים מצווה להביא מן ההדיוט (בידי אדם)..." (יומא כא ע"ב). האש אמנם ירדה מן השמים, אולם האדם נדרש להשתדלות ולעשייה אקטיבית מצדו כדי להדליק אותה. וכשם שהאדם מרגיש כלפי הבורא, כך הוא מעורר את הבורא להרגיש כלפיו.