עורק הנפט העולמי: למה ארה״ב לא יכולה פשוט להשתלט על מיצר הורמוז?

הפגיעה במכלית הנפט "Skylight" בתחילת החודש, פחות מיממה לאחר שאיראן הכריזה על סגירת מיצרי הורמוז, סימנה את תחילתה של הסלמה ימית משמעותית. מאז, ספינות אזרחיות הותקפו שוב ושוב, בעוד הכלכלה העולמית מתקשה להסתגל למציאות החדשה.

המיצר, הממוקם בין איראן, עומאן ואיחוד האמירויות, נחשב לאחד מצווארי הבקבוק החשובים בעולם. רוחבו כ-33 קילומטרים בנקודה הצרה ביותר, אך נתיבי השיט עצמם מצטמצמים לכ-3 קילומטרים בלבד - תנאים המוגדרים במונחים צבאיים כ"משפך קטלני". במצב כזה, המטרות מגיעות ישירות אל התוקף.

למרות ההנחה כי ניתן לרכז כוחות אמריקניים ולהגן ביעילות על אזור מוגדר, המציאות מורכבת בהרבה. איראן שולטת בצד הצפוני של המיצר, אזור המאופיין בריכוזי אוכלוסייה, תשתיות תחבורה וצירי תנועה שמקלים על הסתרת אמצעי לחימה. כך, הנשק שפוגע במכליות הוא כמו למצוא מחט בערימת שחת.

האיומים שאיראן מחזיקה מגוונים: סירות נפץ קטנות, רחפנים מתאבדים בסגנון "שהאד" ומוקשים ימיים. כל אחד מהם זול, קשה לגילוי ומסוכן במיוחד לכלי שיט אזרחיים שאינם ממוגנים. מוקשים, בפרט, מהווים אתגר מורכב. איראן יכולה להשקיע שעה בהטמנת מוקשים במיצר - וזה עלול להוביל לשבועות של ניסיונות רק כדי לפנות אותם.

הצי האמריקני מסוגל עקרונית ללוות מכליות, אך מדובר במשימה עתירת משאבים. ספינות כמו משחתות נדרשות לפעול במקביל בזירות נוספות - מהים התיכון ועד המפרץ הפרסי. גם החימושים אינם פתרון מלא: טילים מתקדמים יקרים ומוגבלים.

בנוסף, לא ניתן להישאר סטטיים. ליווי ספינות מחייב תמרון מתמיד מול איומים המגיעים מכל כיוון, בפרק זמן קצר מאוד בין שיגור לפגיעה. העובדה שהמיצר משתרע לאורך כ-160 קילומטר רק מחמירה את האתגר.

הפער בין תקיפה להגנה בולט במיוחד. בעוד תקיפות אוויריות נגד מטרות קבועות הן משימה מוכרת, הגנה על נתיבי שיט אזרחיים מחייבת הצלחה כמעט מוחלטת. לצד האתגר הצבאי, גם שיקולים כלכליים משחקים תפקיד. חברות ספנות, בניגוד לצבאות, אינן מחויבות לקחת סיכונים - והעלויות, כולל ביטוח, מזנקות בהתאם. די באיום חלקי כדי לשתק את התנועה.

נכון לעכשיו, אין פתרון ברור. גם הרחבת המעורבות הבין-לאומית אינה מובטחת, והמציאות במיצרי הורמוז ממשיכה להמחיש עד כמה קשה להגן על נתיב ימי צר - גם עבור המעצמה החזקה בעולם.