בשנה הזו למדתי שדווקא מתוך כאב גדול יכול להיפתח שער של חסד

פרשת ויקרא נפתחת במילים "ויקרא אל משה". חז"ל עומדים על כך שזו קריאה של חיבה של פנייה אישית, קרובה, אוהבת. דווקא משם, מתוך הקרבה, נפתחת עבודת הקורבנות, עבודת האדם מול בוראו, על שבריו, על הודיותיו, על שמחותיו.

בשנה הזו למדתי שדווקא מתוך כאב גדול יכול להיפתח שער של חסד שאין לו שיעור.

זוהי שנת אבל על אבי. שנה שבה הלב לומד ללכת עם חסר, עם געגוע, עם שקט אחר. ובתוך השנה הזו הקב"ה קרא אליי לא דרך כאב בלבד, אלא דרך חיים. בראש חודש שבט ילדתי בן, ברוך ה', וקראנו לו על שם אבי, משה. חיים חדשים שנושמים את הזיכרון, כאילו לומר: האובדן אינו סוף, הוא חוליה.

ובאותו שבוע של הברית – הודו לה'! ביום שני התקיימה הברית, וביום חמישי הבת שלי נהייתה כלה! ה"לחיים" עם הורי החתן התקיימו בבית ההחלמה ליולדות שבו שהיתי... אפילו המזכירה שעובדת שם למעלה מארבעים שנה אמרה שמעולם לא ראתה דבר כזה: הורי החתן הגיעו לבית ההחלמה כדי לסגור "לחיים" עם הורי הכלה בזמן שאני, אם הכלה, רק ילדתי. חיים במלוא עוצמתם, בלי לחכות לתזמון "מושלם", אלא מה שה' מביא הוא מושלם בדיוק כך.

שבוע בלבד לאחר הברית התקיים הווארט של בתנו הבכורה. שמחה רודפת שמחה. רצף שלא נותן לנשמה לשקוע, אלא מרים אותה שוב ושוב. איך אפשר שלא להרגיש שאבא משגיח מלמעלה? איך אפשר שלא לשמוע את ה"ויקרא" הפרטי שלנו הקריאה האלוקית שמבקשת: תראי, אני כאן.

ובנוסף לכל זה, בני הרביעי, בר"ח אדר, התחיל להניח תפילין. עוד דור נכנס לעול מצוות. עוד ידיים קושרות רצועות, עוד לב נפתח לעבודת ה'. ובאופק – חתונה, בר מצווה, שמחות שנשזרות זו בזו. כל זה בשנת אבל...

אני זוכרת רגע אחד במיוחד. אחרי הווארט, בעלי הסתכל עלי ואמר: "תראי איפה היינו לפני שבועיים בדיוק באחת וחצי בלילה...". שבועיים לפני כן הייתי רגע לפני הלידה, בכאבים עזים, בתחושה שאין סוף, שאין נשימה. והנה שבועיים אחרי, אנחנו חובקים בן על שם אבי, ואחרי הווארט של בתנו הבכורה. כאב שהפך לחיבוק. ציר שהפך לציר חיים.

פרשת ויקרא מלמדת שהאדם מביא קרבן "מכם", מעצמו. מהלב. לא רק בשעת חטא, אלא גם בשעת הודיה. והקורבן שלי השנה הוא ההכרה: גם בתוך שבר, הקב"ה מרעיף טוב. הרבה טוב.

שבעזרת ה' יתברך יזכו כל אחד ואחת בשפע אדיר מלמעלה, בבני חיי ומזוני רוויחי.