ניגוב, ניגוב, סיבוב. סיפורם של בעלים ושל סמרטוטים צהובים

זה לא נעים לי, כל הסיפור הזה עם הסמרטוטים הצהובים, אבל אני אלך על זה.

בדיוק כמו שהתורה מלמדת אותנו "וחי בהם", כך הם החיים, בנויים מיופי ומלכלוך, ממטאטא, מגב ויעה. בית צריך לנקות. אם את סוגיית מפת הניילון עברנו כאן, מה זה כבר מגבון צהוב של מטבח?

ולמי שפספס, בתחילת התשובה אני דגלתי ביתרון של ניילון על המפה בשולחן שבת, ובעלי לא. ניילון מעל המפה היה נראה לי משפחתי כזה, דתי כזה, נכון כזה. השנים הפכו את המציאות. אני התחלתי לסלוד מהמוצר המבריק הזה. היום הוא זה שטוען שאין כמו ניילון, אבל אני כבר לא מסכימה. זה פוגע לי בעיצוב השולחן, בדמיון שאני מלון יוקרתי. אני מוכנה לכבס כל השבוע מפות "לכבוד שבת קודש", והעיקר ששולחן השבת יהיה לטעמי.

נחזור למגבונים?

סיפור המגבונים מתחיל באחד מהימים שלפני פסח. יחד עם כל מוצרי הניקיון, נחתה בבית חבילת מגבונים. צהובה. עם הזמן בעלי גילה אותם. הוא סיגל לעצמו תנועת ניגוב סיבובית כזאת. בקצב מסוים. ניגוב ניגוב ואז סיבוב. ניגוב, ניגוב, סיבוב.

לפני שנמשיך, אני רוצה לחלוק כאן מעט את משנתי על המוצר שנקרא מגבונים בכלל, ולמטבח ולאמבטיות בפרט. בעיני המוצר הזה, יש בו קצת זלזול באינטליגנציה של הניקיון. זה מוצר לעצלנים. זה לא רציני, זה לא יסודי, זה כזה "קצת למרוח". זה לא מאמץ, זה לא פינות, זו לא איכות של לובן.

לבעלי נהיה נוהג כזה, שכשהוא חוזר הביתה, הוא מוריד כלי או כלי וחצי מהשיש או מהשולחן במטבח לכיור, ואומר לי, "תראי, איך יפה ניקיתי?".

עכשיו, אני די מיומנת בתגובות לאנשים, אני מעולה במחמאות. אבל הניגוב הזה? איך לומר? לא בא לי טוב. ישר דמיינתי בעלים של חברות שלי שבאים הביתה, מחליפים לקצר ושוטפים עם הרבה מים בספונג'ה יסודית את הסלון. הו, זאת עזרה!

הניגוב הזה כאן בבית התפרש לי כעבודה דלה, כמשימת "כאילו". אולי טיפה כמו יציאה ידי חובה, "הנה, ניקיתי".

במאגר בדיחות הבית שלנו יש אחת, סיפור אמיתי, שהולכת ככה: כשנועה ועופר קרינסקי, נועה היא אחותו של בעלי ועופר הוא בעלה, היו צעירים, הם שתו שוקו במטבח של אמא של בעלי, שהיא גם אמא של נועה, בלילה מאוחר, בבית שבו בעלי גדל, והשוקו נשפך במטבח המפואר. עופר ונועה ניגבו קלות את הפיגוע, ואז עופר אמר לנועה: "המהדרין היו גם משפריצים פה קצת אוקונומיקה, ואולי נותנים חיזוק עם עוד סקוטש". ואז נועה ענתה לו את האמת, "המהדרין יבואו מחר בבוקר".

אז למה אני כבר יכולה לצפות מאח של נועה, בעלי? ככה הוא גדל. בצפון תל אביב. אותו לא חינכו שם לעבודות כפיים. והוא ממשיך להתגאות בזה.

בתחילה עלו לי המגבונים האלה לראש, הסברתי לו שזה לא נקרא בעיני עזרה. והוא, כאות מחאה, באמת הפסיק לנגב. אבל אז, כשהייתי חוזרת מאוחר בלילה מהרצאה, והניגוב הצהוב אכן לא נעשה, הבנתי. שעשיתי טעות. שמגבון צהוב יכול לעשות פלאים. שכל סיוע צריך להעריך. שהדבר הכי גרוע בעולם זה להשוות עבודות, משפחות, זוגות. שהניגובים של בעלי שווים זהב. "פליז, פליז, תחזור למגבונים".

וכך הצלחתי לשכנע אותו לעשות קמבק ניגובי. ניגוב ניגוב, סיבוב.