חדשות ומשמעותן: איראן אחרי עידן חמינאי – מה עכשיו?

הטלוויזיה הממלכתית של איראן הכריזה הלילה (בין שבת לראשון) על מותו של האייתוללה עלי חמינאי בן ה-86, המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית. חמינאי חוסל אתמול באור יום, במכת הפתיחה של מבצע "שאגת הארי" – גל תקיפות דרמטי של ישראל וארה"ב לרוחב איראן, שנועד לשתק את שרשרת הפיקוד של המשטר. מלבד חמינאי, נהרגו בתקיפה גם בתו, חתנו, נכדתו וכלתו. שנים של אימה ודיכוי נתנו את אותותיהם, ואיראנים רבים יצאו לחגוג את מותו – ולא רק מחוץ לאיראן. בעיר גאלה-דאר בדרום איראן, לדוגמה, נצפו צעירים מפילים פסל של האייתוללה רוחאללה חומייני, מייסד המהפכה.

מיורש חלש - לרודן

חמינאי נחשב בתחילת דרכו לדמות חלשה וליורש לא סביר של חומייני הכריזמטי. עם זאת, לאחר עלייתו לשלטון ב-1989, בעקבות מותו של קודמו, הוא השכיל לעשות את מה שרבים לא ציפו ממנו: להפוך את חולשתו לנשק. בהיעדר הכריזמה של חומייני, הוא בנה מנגנון שליטה שיטתי, שהביא לריכוז עצום של כוח דרך שלוחות מוסדיות, הטלת אימה על האזרחים ופרנויה מוסדית.

כמנהיג העליון, חמינאי החזיק בסמכות העליונה על כל זרועות הממשל, כולל הצבא, משמרות המהפכה והרשות השופטת. החלטות מדיניות משמעותיות התקבלו אך ורק באישורו המפורש. הוא הוביל קו של שנאה בלתי מתפשרת לישראל, ותיאר אותה כ"גידול סרטני" במזרח התיכון. אך חמינאי לא הסתפק ברטוריקה: במשך עשרות שנים הוא בנה תשתית, הן בממד האידיאולוגי והן בממד הצבאי, כדי להביא לכיתורה ולהשמדתה.

אכזריותו של המנהיג העליון כלפי עמו הייתה שיטתית ומחושבת. הוא לא היה שליט שנבהל ממחאה, אלא מי שבחר שוב ושוב בדם. חמינאי עמד מאחורי דיכוי ההפגנות, שפרצו בסבבים שונים לאורך השנים, בין היתר בשנים 2011-2012, 2018-2020 ו-2022. גל המחאות האחרון, שהחל בדצמבר 2025, הביא את אכזריות המשטר לשיא מפלצתי. על פי דיווחים שונים, 32 אלף אזרחים נטבחו בידי כוחות הביטחון.

הארכיטקט של "ציר ההתנגדות"

חמינאי היה האדריכל של איראן כפי שאנחנו מכירים אותה כיום: רפובליקה שיעית קיצונית, בעלת כושר ייצוא גבוה של נפט, שהפנתה הכנסות של מיליארדי דולרים לרכישת נשק סיני ורוסי, להגשמת החזון לפיתוח נשק גרעיני, ולמימון שלוחותיה במזרח התיכון: החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, החות'ים בתימן, הפלגים השיעים בעיראק, וחיזבאללה בלבנון. "ציר ההתנגדות" – או, כפי שכונה על ידי מתנגדי המשטר, "ציר הרשע" – היה מיזם אסטרטגי; הוא נועד ליצור חגורת חנק סביב ישראל, ובא לידי ביטוי מזוויע בטבח ה-7 באוקטובר.

כהכנה לעימות המכריע עם ישראל, טיפח המנהיג העליון חגורת הגנה סביב איראן. אך המנגנון שבנה קרס – חיזבאללה וחמאס הוכו, בשאר אסד נבעט למוסקבה, והחות'ים ספגו מהלומות קשות. עוד לפני שחוסל, הספיק חמינאי לחזות בקריסת האסטרטגיה שלו במהלך מבצע "עם כלביא".

חמינאי היה הדמות הדתית הבכירה בעולם השיעי בכלל, ובאיראן בפרט. תפקידו כ"וליאת-י פקיה" – שלטון חכם ההלכה - לא היה אך ורק תיאולוגי, אלא בעל משמעות פוליטית עמוקה. בתקשורת הממלכתית באיראן דווח על הקמת מועצה, שתקבל זמנית את הנהגת הרפובליקה האסלאמית. במועצה חברים הנשיא מסעוד פזשכיאן; ראש הרשות השופטת, גולאם-חוסיין מוחסני אז'אי; ונציג ממועצת שומרי החוקה, גוף שמאשר את החקיקה שעוברת בפרלמנט. מנגד, במשמרות המהפכה מתעקשים למנות במהירות את המנהיג הבא.

שלושה תסריטים אפשריים

תסריט ראשון – התמוטטות המשטר: על פי תסריט זה, אנשי המשמרות בדרג ביניים, שרבים מהם יצרו קשר עם הממשל האמריקני לבקשת חסינות (כך, על כל פנים, טוענים בארה"ב), יעדיפו לשמור על חייהם מאשר להיצמד לאידיאולוגיה הנוקשה. ללא ראש אידיאולוגי מוסמך וללא צמרת ביטחונית, שחוסלה יחד עם חמינאי, ייתכן שהמשטר יקרוס במהירות. החגיגות ברחובות על מותו של המנהיג העליון, כמו גם המחאות במהלך החודשיים האחרונים, מהוות אינדיקציה שלרצון הזה יש אחיזה בקרב הציבור.

תסריט שני – משמרות המהפכה תופסים את השלטון: על פי התסריט, הגנרלים שנותרו בחיים, ובכללם דרגי הביניים של המשמרות, עשויים לנצל את הריק ולהקים שלטון צבאי בפועל. החונטה הצבאית תניף אמנם את דגל האסלאם, אך תפעל מתוך לוגיקה של הישרדות. מדינות כמו פקיסטן או מצרים – בהן הצבא מנהל את המדינה – הן מודל אפשרי. שלטון כזה אמנם צפוי להיות פחות נוקשה מבחינה אידיאולוגית, אבל כלל לא ברור אם יוכל להוות שותף יציב למשא ומתן בינלאומי.

תסריט שלישי – כאוס ופיצול: בהיעדר מנגנון מוסכם שיוביל למינוי יורש לחמינאי, המחוזות ה"מורדים" – בהם כורדים, אזרים, ערבים ובלוצ'ים – עשויים לנסות לנצל את הריק כדי לחתוך חלקים מבשרה הגאוגרפי של איראן ה"מאוחדת".