“אני מתה רק פעם אחת - כשהשם יחליט. אין מצב שאני מתה גם מפחד”

בערב שבת חורפי אחד בקיבוץ הזורע, יצאה שירי ליער השופט וביקשה סימן. היא כבר הייתה אחרי קריסה כלכלית, עם חובות של מיליונים וצווי עיכוב יציאה מהארץ, ואחרי מרד וחיפוש משמעות שלא מצא מענה. “תן לי סימן שאתה שומע אותי”, לחשה בדמעות למה שכינתה אז 'היקום'. כשהרימה את עיניה, ראתה מולה את מי שלימים יהפוך לבעלה. "שאלתי את השם: 'אתה בטוח? זה באמת הוא?'".

שירי ארזי (49), נשואה לניר ואם לשבעה המתגוררת כיום במעוז צבי בצפון השומרון, תמיד חיפשה בתוכה משמעות. גם כשמילים כמו 'הקדוש ברוך הוא', 'אלוקים' ו'ריבונו של עולם' היו זרות על לשונה, פעפעו בה געגוע וכמיהה לחזור. היא רק לא ידעה לאן. 

היא נולדה וגדלה בקריית אונו, בבית חילוני וחם. “לא היה קידוש, לא שמרו שבת, אבל צמו ביום כיפור. אמא נולדה בבחריין ועלתה לארץ בגיל שמונה עשרה, אבא יליד הארץ. גדלנו בבית פשוט, שמח, עם הרבה צחוק. אמא כל השנים החזיקה משפטים של לבחור בשלום ובטוב, ולא נתנו מקום לריבים וכעסים. לא היינו מושלמים, אבל הייתה חוויית חיים של 'בואו נעבור את החיים האלה בסבבה'”.

ההרמוניה הזו נסדקה בסוף השירות הצבאי שלה, כשאביה, שניהל מפעל לעישון דגים ביפו, הסתבך כלכלית. “זה היה עסק שעבד טוב, אבל היו בו הרבה בעיות ניהוליות, הלוואות וחובות לשוק האפור", היא משחזרת. "חיינו ברמת חיים מאוד גבוהה, אבל ביום אחד הכל התפרק".

שירי, הבת השנייה מתוך ארבעה ילדים, הרגישה אחריות. “רציתי להציל את המצב ופתחתי מסעדה בתל אביב על שמי, מתוך מחשבה שאין סיכוי שזה לא מצליח. לא היה לי ניסיון בתחום, אבל הייתה בי תעוזה, שבדיעבד הכניסה אותי לברוך. רק היום אני מבינה שזו הייתה סוג של תמימות, אבל אז האמנתי ברעיון הזה ועבדתי מסביב לשעון כדי שזה יצליח".

כך היא מצאה את עצמה עם הורים שבורים, חובות של מיליונים וצו עיכוב יציאה מהארץ. "בזמן שכל החברים שלי טסו לטיול של אחרי הצבא, אני נאלצתי להישאר בארץ. בדיעבד, זה היה החסד הגדול של החיים שלי, כי דווקא שם גיליתי את השם יתברך, ואת העובדה שהוא תמיד היה איתי".

"החבאנו את אבא בעליית הגג, והוא חזר עם גרב מלאה בדולרים" 

המציאות בבית המשיכה להידרדר, והגיעה למחוזות שלא יכלה לתאר. “גם אני וגם ההורים שלי היינו חייבים צ'קים לשוק האפור, ופתאום יום אחד דפקו על הדלת שלנו אנשים שבאו לחפש את אבא. החבאנו אותו בעליית הגג, ואני זוכרת אותו חוזר עם גרב של תינוקת, מפוצצת בדולרים. זו הייתה הגרב של אחותי עדי, שהייתה אז תינוקת; אמא שלי החביאה את זה שם, ושכחה מזה".

זו הייתה ההשגחה הראשונה, אך אז היא עוד לא ידעה לדבר בשפה של השגחות ואמונות. היא פשוט חיה אותה. "אני הייתי הסוררת בבית שלנו, זו שחיפשה משמעות. וכשהיא לא קיבלה אותה מאף אחד - היא הפסיקה למשל לצום בכיפור. הייתה לי דרך ארוכה לעבור עד שגיליתי שהשם לא עזב אותי לעולם. גם כשנסעתי לאילת עם כסף לפיתה ושמנת, ידעתי ש'הבריאה', ככה קראתי לזה אז, תזמן לי את כל מה שאני צריכה: מקום לישון, סיגריה, אוכל. היום אני מבינה שראיתי ניסים ונפלאות, ושבאמת השם דאג לי לכל מה שהייתי צריכה". והיא באמת ראתה ניסים, עד כדי כך שאפילו את החוב של המיליונים החליט בית המשפט, ביום בהיר אחד, למחוק. 

בהמשך נרשמה ללימודים במכללת תל חי, ושם החל המפנה בחייה האמוניים לקרום עור וגידים. "במכללה היה ערב מבוא ללימודי ימימה, והלכתי. כשראיתי שהמדריכה היא דתייה, שאלתי אותה בהתרסה: 'את באה להחזיר אותנו בתשובה?'. היא לא נבהלה מהתקיפות שלי וענתה בפשטות: 'אני מחברת כל אחת לאמת הפנימית שלה, ומה שיתגלה - יתגלה'. באותו רגע, שמעתי קול פנימי שאומר לי: 'זהו, עכשיו את כבר יכולה לחזור בתשובה'".

מאיפה זה בא לך פתאום? הרהרת בזה לפני כן?

"תמיד היו מחשבות בכיוון היהדות, אבל כמי שבעצם נחשבה לסוררת של הבית, לא נתתי להן יותר מדי מקום. לא רציתי שאף אחד יקבע לי מה לעשות עם החיים שלי או יחליט במקומי. באותו רגע, כשבעצם קיבלתי את התשובה הכי 'משוחררת' שיכולה להיות, הכי מעניקת מרחב שיכולה להיות, כבר לא הרגשתי צורך להתגונן. הייתי מוכנה לגלות את מה שיתגלה מתוכי".

"השם ידע שאני צריכה מישהו - והתחברנו"

הלימוד, לדבריה, לא היה דתי במובן המובהק של המילה. “הדגש היה לימודי נפש, מתוך רצון להבין מה קורה לי בפנים. אבל בחגים היה חיבור מיוחד להשפעה הרוחנית, ובכל לימוד שבו נגענו בהשפעות האלה הייתי מצטמררת. פתאום הבנתי שהחגים הם מסע תודעתי עמוק שלי עם עצמי, והלב היהודי שבי התעורר". 

איך זה בא לידי ביטוי?

"אם פעם התייחסתי לחגים בצורה שטחית ולא משמעותית, אחרי הלימוד התעוררתי להבנה שלא מדובר על משהו שקרה פעם אלא זה קורה עכשיו, וזה שלי. זה קשור אליי. לפני כן לא הרגשתי ככה".

שם החל לנבוט בה משהו אחר, אך תהליך הצמיחה היה איטי. "פחדתי מאוד מהתגובות של הסביבה. התפללתי להשם שייתן לי את הכוח לעשות את זה בצורה הכי מדויקת לי". והוא שמע את תפילתה, ושלח אליה דמות חשובה מחייה האחרים - חברה בשם מיטל. 

הנקודה המכרעת הגיעה בהופעה של אתי אנקרי. "עד אז מאוד פחדתי לפרסם בין החבר'ה שאני חוזרת בתשובה, אבל משהו בהופעה נפתח וסיפרתי למיטל שאני חוזרת בתשובה ומתכוונת לקנות סידור. זו כבר הייתה נקודה שבה רציתי מאוד להתחתן, והבנתי שהשם לא ישלח לי את הזיווג עד שלא אעזור לעצמי ואצא עם זה החוצה".

היא לא יודעת להסביר מאיפה זה בא לה, אך מיטל - שהתחתנה עם מישהו שהחל להתחזק והייתה זריזה למצוות למרות שלא הייתה דתייה בעצמה - היא זו שקנתה לה את הסידור הראשון שלה. זמן קצר אחרי שעשתה את הצעד הזה והתקרבה ליהדות, הגיח אל חייה ניר, מי שעתיד להפוך לבעלה. היא אמנם הכירה אותו, שכן הוא היה חבר של בן דוד שלה ושכן של מיטל, אך השיח ביניהם היה שטחי והסתכם ב'שלום-שלום' בלבד.

עד מתי? עד לרגע שבו החליטה לצאת עם האמת שלה החוצה. "כשעשיתי את הצעד הזה, השם ידע שאני צריכה מישהו. התחברנו, והתחלנו את המסע ביחד". כשאני שומעת את פרטי ההיכרות ביניהם שהסתיימה לבסוף בחתונה, אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שהסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שגורמים לאנשים הציניים ביותר לעצור, ולחשוב קצת במושגים של השגחה פרטית.

"ביקשתי מהשם סימן"

איך בעצם הכל התחיל להשתנות ביניכם?

"סיימתי לימודים בתל חי, ואז ניר התקשר ואמר לי שמחפשים עובדים בקיבוץ הזורע. הוא כבר עבד שם, והחלטתי שאני עוברת". בזמן הזה חברתה מיטל כבר התחתנה, ושירי וניר מצאו את עצמם מגיעים אליה ואל בעלה לקידוש בכל ערב שבת.

השיא היה בשבת חורפית בקיבוץ, כשהיא כבר שומרת שבת ונשארת לבדה, לאחר שכל החברים נסעו לטיול. היא הייתה כבר בת 29, מיואשת במקצת מההמתנה לטוב. "לא ידעתי איך זה צריך להיות באמת, רק ידעתי שאסור לנסוע באוטו וניסיתי להעסיק את עצמי. זו הייתה שבת מאוד חורפית, ואחרי שקראתי באחד הספרים על התבודדות, החלטתי לצאת החוצה, ליער השופט, ולנסות להתבודד". 

איך עברה ההתבודדות הראשונה בחייך? מה עבר לך בראש באותם רגעים לבד ביער?

"זה היה מטורף, כי בכיתי ודיברתי לעצמי. הרגשתי קצת מוזר. אבל אז ביקשתי מהשם סימן, שארגיש שהוא מקשיב לי. איך שסיימתי את התפילה, הרמתי את העיניים, ניגבתי אותן מהדמעות וראיתי את ניר, מטייל עם הכלבה שלו. זה היה הרגע שבו חייכתי לעצמי ושאלתי את הקב"ה: 'אתה בטוח? זה הוא?'.

משם הכל קרה מהר מאוד. במוצאי שבת ניר התקשר ואמר לה שהם צריכים לדבר, ואחרי שלושה חודשים מאותה שיחה - שככל הנראה נאמרו בה דברים שרק הלב יוכל להסביר - הם היו מתחת לחופה. "דיברנו על הכל. כל אחד פתח את החיים שלו עד לרמה של על מה אני חולמת, מה אני רוצה, מה החסרונות שלי, מה היה הדייט הכי מטורף שלי - ומיד אחרי כן, החלטנו שצריכים להתחתן", היא משחזרת. "רצינו לשמור את זה בסוד כי כל החברים מכירים אותנו, ואף פעם לא עלתה האפשרות שאנחנו נהיה זוג. אבל כשסיפרנו להם, פתאום לכולם זה היה מאוד הגיוני".

הם התחתנו בקיבוץ הזורע, והחלו לחזור דווקא שם בתשובה. "זה לא היה פשוט", היא מספרת כשאני שואלת אותה איך החברה מסביב קיבלה את זה. "כשניר התחיל ללכת עם כיפה, החברים בקיבוץ פחדו שנחזיר את הילדים בתשובה. הבטחנו להם שלא נישאר בקיבוץ, ועברנו ליקנעם".

"אחרי שביקרתי שם, כבר לא יכולתי לחזור לשגרה"

אחרי החתונה החל מסע הנדודים שלהם בין תחנות שונות בארץ. הניסיון האחרון היה בעיר חריש, שם הרגישו טוב אך תנופת הבנייה מסביב סגרה עליהם. "הרגשנו שאנחנו אוכלים אבק", היא נזכרת. המפנה הבא הגיע בטיול משפחתי מקרי למעוז צבי שבשומרון - יישוב ששבה את שירי בקסמו. "אחרי שביקרתי שם, זהו, כבר לא יכולתי לחזור לשגרה. ידעתי שזה מה שחיפשתי כל חיי, והתחלתי לנסות לשכנע את ניר שנעבור לשם".

הם היו אז הורים לחמישה, וזה לא היה קל. "בהתחלה לא הייתה אפשרות לבית גדול, אז היינו צריכים לעבור לקרוואן קטן. זה היה קשה מבחינה פיזית, אבל בשבת הראשונה שהדלקתי נרות בבית בשומרון - בכיתי מהתרגשות. הרגשתי שהגעתי הביתה, למקום שבו תורת ישראל מתאחדת עם עם ישראל דרך הסיפורים מהתורה על אדמת ארץ הקודש. עמק דותן הוא מקום מחלוקת האחים, יש שם היסטוריה שחיה ובועטת לא רק דרך הדפים. זה לא סיפור שהיה פעם מזמן ונגמר, אנחנו חלק מההמשך, ולחיות במקום הזה שבו דרכו אבותינו, זה להרגיש קודש קודשים".

שם היא פגשה לראשונה את "נוער הגבעות", עליהם שמעה רק דרך התקשורת. "פתאום ראיתי איך בחורים בני 14 ו-16 ישנים על הארץ, עובדים את הארץ, עוזרים לכל מי שצריך, ולא מקבלים שקל. גילינו עולם של עדינות ויופי, שאי אפשר להסביר במילים. בעלי, שאוהב לבשל בשרים, אומר שאפשר לדעת איכות אנושית לפי איך שאוכלים. וכשמסתכלים עליהם אי אפשר להאמין שהם אוכלים כל כך בעדינות, כל כך בהכרת תודה. זה מדהים לראות את זה".

ובכל זאת, מדובר בחיים מלאי אתגרים לא פשוטים בכלל.

"נכון. כשהגענו ליישוב הייתה התמודדות מאוד גדולה. לא היה לנו מים, לא היה חשמל, והרסו לנו בתים. הרגשנו שאנחנו אזרחים סוג ג', אבל לא יכולנו לוותר על מה שקיבלנו בחזרה מהסביבה. הילדים גדלים בחופש, הם יודעים להוציא צנוברים מאצטרובל בגיל אפס. איפה יש היום ילדות כזו?".

אבל אי אפשר לדבר על השומרון מבלי להזכיר את הנסיעה בסמוך לכפרים עוינים, שמהם יצאו לא פעם פיגועים. את נוסעת כל יום לעבודה בחריש. את לא מפחדת?

"בהחלט היו לי רגעים של פחד, ואפילו פחד גדול. בהתחלה נסעתי עם הילדים כשאני מוקפת מסביב בכפרים העוינים, ונתקפתי בבהלה. אבל אז, כשיישבתי את דעתי, אמרתי: 'אין מצב. אני מתה פעם אחת וזה יהיה כשהשם יחליט - אני לא מוכנה גם למות מפחד עד אז'. אני נזכרת בסבתא, שעלתה מחלב בסוריה בגיל 12. רצינו לשים לה סורגים בבית, והיא אמרה: 'יש רק השם בעולם. אני מפחדת רק ממנו'. אז זה בגנים שלי".

ואיך מתמודדים עם המציאות הזו בבית, בימים של מתח ביטחוני, כשאין מרחב מוגן? באמצעות החזקה באמונה. "הילדים רצו ממ”ד כי בהתקפה האיראנית לא היה לנו איפה להסתתר, והם מאוד פחדו עד שאמרנו להם 'אנחנו הממ"ד', פה אנחנו שמורים. אין ספק שלחיות בשומרון זה להסתכל בכל יום לפחד בעיניים, ולהגיד לו 'אני מבינה אותך, אני מבינה למה אתה בא, אבל רק השם מחייה וממית. ובכל פעם שיש לי קצת ספק, אני שולחת לו אור".