"סחבתי את הכאב במשך חמש שנים. אף אחד לא ראה"

"לפני כמה חודשים חגגתי יום הולדת 30, ולרגל המאורע יצאתי עם כל המשפחה למסעדה. ישבנו שם במשך שעה שלמה, הייתי באורות, הרגשתי כל כך טוב. לא האמנתי – אני מצליחה לשבת ולא כואב לי כלום, פשוט לשבת".

אלישבע שוק אומרת את הדברים בלא מעט התרגשות. מי שאינו מבין מדוע, כנראה אינו מכיר את הסיפור שלה. כלפי חוץ אלישבע נראית כמו כל אישה אחרת בגילה – צעירה ונמרצת, עובדת במשרד פרסום, בעלת עסק פרטי של ייעוץ ושיווק לבעלי עסקים במגזר החרדי, כשלצד זאת היא מתנדבת עם ניצולות נובה ובעלות עסקים חרדיות במתן ייעוץ עסקי ושיווקי. עד לאחרונה לא היה כל סממן חיצוני שיעיד על הקושי הפיזי שהיא מתמודדת איתו בכל יום, ועל הכאב הבלתי נסבל שלא עוזב אותה בחמש השנים האחרונות.

"ייסורים בלתי אנושיים"

"זה התחיל בלידה השלישית שלי, לפני כחמש שנים, כשיצאתי ממנה עם פגיעה חמורה בעמוד השדרה ופגיעה חיצונית", פותחת אלישבע. "באופי שלי אני אופטימית, היה ברור לי שהכל יסתדר, ולמרות שסבלתי מכאבים נוראיים לא נלחצתי. הבנו שמשהו לא תקין, ופנינו לרופאים. הם הסבירו איך לטפל בפגיעה החיצונית, שהיא כעין כווייה, באמצעות אנטיביוטיקה מתאימה והחלפת תחבושות פעמיים ביום הכרוכה בייסורים בלתי אנושיים. עד היום אני שומרת את המגבות שנעצתי בהן את השיניים. הן ממש נקרעו כשבעלי טיפל בי, העיקר שהילדים לא ישמעו את זעקותיי. זו הייתה תקופה נוראית".

אלישבע עוצרת לרגע ומבקשת להדגיש: "המקרה שלי חריג וקיצוני מאוד, אבל זו הזדמנות להדגיש שכל אישה שהולכת ללדת חייבת לדעת עד כמה שינוי התנוחה בחדר לידה חשוב, בפרט נשים בלידה ראשונה שעלולה להימשך זמן רב. ומכיוון שהן נחמדות ולא מנדנדות, ולפעמים מתוך חוסר מודעות, לא מקפידים אצלן על שינוי תנוחה, וזה עלול להיות קריטי".

אלישבע קיוותה שכאשר הפגיעה החיצונית תחלים היא תשוב סוף-סוף לחיים תקינים, ותוכל להתפנות לבית, לתינוקת החדשה, וגם לילדים הגדולים. אך הסתבר שהדברים רחוקים מלהיות כך. "אחרי שלושה חודשים של טיפולים, הרופא אישר שהפצעים נסגרו, והיינו בטוחים שהסיוט הסתיים. אלא שאז התברר לי שאולי הפצע התאחה, אך בגלל הפגיעה הפנימית הכאבים נותרו – לא יכולתי לשבת, וגם לא לשכב או לטפל בתינוקת. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה ללכת, וכך מדי בוקר הייתי לוקחת את הילדים לגנים, מסתובבת עם התינוקת ברחוב, ובצהריים יוצאת איתם לגינה, כשהאימהות האחרות מביטות בי בהערצה – 'איך היא מסוגלת לרדוף אחרי הילדים שמשחקים במתקנים ולא לשבת על הספסל?' – מבלי שהן מבינות כמה שהייתי רוצה לשבת כמותן. באותו זמן אף אחד לא ידע מה שאני חווה, כי כלפי חוץ נראיתי מצוין ואף נמרצת מהרגיל. אף אחד לא העלה בדעתו את הכאבים הקשים שאני מתמודדת איתם".

אבל איך אפשר להסביר את הכאבים הללו?

"המקרה שלי מסובך. האמת היא שלקח לרופאים המון זמן להצביע בדיוק על מה שקרה, אבל המציאות היא שהכאבים האלו קיימים ולא עוזבים אותי כבר חמש שנים".

"אל תרחמו"

אחרי פחות משנה של טיפולי פיזיותרפיה וניסיונות להשתקם ולשוב לחיים, גילתה אלישבע שהיא בהיריון נוסף. "זה היה בשלב מתקדם יחסית, וחשתי פחד אימים", היא נזכרת. "מבחינה נפשית הייתי ממש פוסט-טראומטית בעקבות הלידה, וגם פחדתי מהאופן שבו היא תשפיע על הגוף שלי, ומי יודע להיכן הדברים עלולים להידרדר?

"הלידה בסופו של דבר הייתה לידת מים מדהימה, חוויה מתקנת אמיתית. חזרתי הביתה מלאת הודיה, אך לאחריה ציפתה לי תקופה עמוסה מאוד: הסתבר שאני זקוקה לתקופת שיקום, ומכיוון שטיפולי השיקום ניתנו באזור תל אביב, ובצירוף של סיבות נוספות, החלטנו לעבור דירה לפתח תקווה".

עם המעבר הכאבים החמירו. "בעלי הודיע לי שאנחנו מחפשים פתרון, כי לא ייתכן שאין מענה לכאבים שלי. הרי יש אנשים עם דברים קשים בהרבה שמקבלים רפואה, ואיך רק לי לא נמצא שום מרפא? והמצב אפילו מוחמר עוד יותר, כשבנוסף מתחילים גם כאבים קשים בברך, שחיקת סחוס חמורה וקרע במיניסקוס, עקב כך שאני הולכת ועומדת כמעט ללא הפסקה.

"בשלב זה הפנו אותנו להתייעצות עם נוירוכירורג, ונפגשנו עם הנוירוכירורגים המובילים בארץ שהמליצו על פרוצדורה ניתוחית קלה שלדבריהם 'אין מה להפסיד ממנה'. לצערנו הפרוצדורה הסתבכה, ובמהלכה נגרמה פגיעה עצבית שבעקבותיה החלו בעיות קשות בשיווי משקל וכאב נוסף. ההרגשה שלי הייתה נוראית – מאישה שכלפי חוץ נראית רגיל לגמרי, גיליתי שאני לא יכולה להתנייד, כי פתאום באמצע ההליכה אני נופלת או שהגוף מאבד איזון, או שהרגל מפסיקה לעבוד".

זה היה הרגע בו הרופאים החליטו שאלישבע צריכה להתנייד עם מקל. "היו הרבה אנשים בסביבתי שהופתעו, כי כלל לא ידעו מה עבר עליי. גם כיום כשאני מסתובבת ברחוב, אני רואה הרבה מבטים מופתעים שמופנים לעברי, אבל זו הדרך היחידה להתנייד באופן עצמאי ובטוח", היא מסבירה.

פשוט להאמין

אחרי חמש שנות התמודדות, את מרגישה שאת חוזרת לשגרה?

"ככל שחולף הזמן אני מבינה שהשגרה שהייתה לי לעולם לא תשוב, כי משהו בי השתנה לנצח. אני גם יודעת שכפי הנראה לא תהיה רפואה מוחלטת, והמטרה היא לא להתעקש על 'לחזור להיות כמו פעם', אלא להתמקד בפלסטרים ובהקלה על המצב. וכן, למדתי לבקש עזרה כשצריך, ואני מתרגשת לראות את כל אלו שמסייעים, ובפרט את ארגון 'עזר מציון' שעוזרים לי המון.

"בינתיים אני משתדלת ללמוד לחיות עם הכאב, לקוות שתימצא תרופה שתקל עליי, ובעיקר להחליט שאני ממשיכה את החיים, בין היתר בהליכה קבועה לעבודה, גם בזמנים הקשים. לא רק בשביל המשכורת, אלא גם מתוך אמונה שזה חלק מהטיפול והשיקום".

וזה בוודאי לא תמיד קל...

"ברור. זה קשה, ואפילו קשה מאוד, לקום עם כאבי תופת ולהמשיך לנשום, לראות את החלומות שחלמת על בית רגיל כשהם מתנפצים, וקשה גם להסתגל לכך שיש לך חיים אחרים מכפי שחשבת. אך דווקא מתוך הקושי מגיעות התפילות האמיתיות על הגאולה, אז אהיה בטוח בריאה. בינתיים, עד שזה קורה, אני משתדלת לשמוח בכל דבר קטן, כמו למשל שעה בלי כאבים.

"אני גם משתדלת לראות את הטוב בכל דבר, לשמור על ההומור ולהודות על המתנות שאני מקבלת לאורך הדרך, ובראשן על בעלי המיוחד במינו שדואג לי ולמשפחה, מתוך אמונה עוצמתית ומיוחדת, והוא האדם היחיד שאני באמת יכולה להישען עליו בזמנים שקשה לי. אני מודה גם על ההורים המדהימים שלי, שנותנים לי את היכולת לחזור להרגיש ילדה, ופשוט נמצאים איתי גם ברגעי משבר, ועל כל המשפחה המדהימה שעוטפת אותי.

"וכמובן, יותר מכל אני מקבלת את הכוח מהאמונה הפשוטה. אני מאמינה בלב שלם שלפני שירדתי לעולם חתמתי על החיים שלי, והקב"ה הוא זה שהחליט לתת לי את הניסיון הזה. אין ספק שכאשר בורא עולם מחליט לתת לאדם ניסיון, הוא דואג לתת לו את הכוחות הנדרשים כדי להתמודד איתו, וככל שהניסיון שלך יותר גדול כך יש לך יותר כוחות".

לסיום מציינת אלישבע בתקווה גדולה: "הציעו לי לאחרונה טיפול חדשני ויקר, שאולי יחזיר אותי לחיות כמעט בלי כאב, ואולי אף יאפשר לי לשבת, אפילו סתם לשבת על הרצפה עם הילדים. אני מגייסת בימים אלו כסף שייתכן ויחזיר אותי לחיים. והכי חשוב, אשמח שכל מי שקורא את הדברים יתפללו לרפואתי: אלישבע בת רייזל שושנה, לרפואה שלמה, והלוואי מהירה".