סודם של הפרטים הקטנים: פרשת משפטים בעקבות רש"ר הירש

פרשת משפטים ממשיכה את מתן תורה. אחרי מתן תורה, פונה ה' למשה ואומר לו: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". זה השלב הבא. נתינת המשפטים באה לענות על השאלה היסודית: כיצד מתורגמת ההתגלות האלוקית אל חיי המעשה? אם פרשת יתרו מתארת את הדיבור מן השמים, הרי שפרשת משפטים עוסקת בדיבור אל הארץ, אל החברה, אל היחסים שבין אדם לחברו. לפי דרכו של רש"ר הירש, התורה איננה שלמה כל עוד היא נשארת בגדר רעיון, והיא תובעת סדר חברתי שבו הפרטים הקטנים בונים את הקדושה.

רש"ר הירש מדגיש כי פתיחת הפרשה בדיני עבד עברי איננה מקרית. התורה פותחת במקום שבו החברה עלולה להיכשל בניצול כוח. מי שמחזיק בידו סמכות כלכלית או משפטית על אדם אחר, נדרש בראש ובראשונה להכיר בכך שגם הוא כפוף לחוק האלוקי. העבד איננו רכוש, אלא אדם בעל חירות מוסרית, והמסגרת המשפטית נועדה להגן עליו מפני השפלה ומפני אובדן צלם אנוש. משפטי התורה אינם טכניקה של ניהול חברה, הם חינוך מתמיד לאחריות ולכבוד האדם.

בהמשך הפרשה מופיעים דיני נזיקין, שבהם אנו לומדים כי התורה מטילה על האדם אחריות למעשיו הישירים, אבל גם למחדליו. בעל הבור, בעל השור, והאדם שהתרשל בשמירה, כולם נושאים באחריות לנזק שנגרם. זה מתקשר לחוקי העבדים שמלמדים אותנו כי בני ישראל הם בני חורין, אי אפשר לשעבד אותם, אבל מן הצד השני, חירות איננה הפקרות. האדם נושא באחריות, והמטרה היא לא תשלום לאחר מעשה, אלא זהירות מראש. העונש הוא כלי חינוכי, ולא נקמה.

גם בדיני פגיעות גוף מראה רש"ר הירש שאין התורה מבקשת נקמה. "עין תחת עין" הוא עיקרון של שוויון ערך. הפיצוי נועד לבטא את חומרת הפגיעה בכבוד האדם ובשלמותו, וליצור תיקון במסגרת של משפט מסודר. בכך התורה מבדילה את עצמה מתרבויות קדומות, שבהן האלימות נתפסת כתגובה טבעית, ומעמידה תחתיה סדר שבו החוק מרסן את היצר ומכוון את החברה לצדק.

דיני שומרים, הלוואות ופיקדונות מטרתם לבנות אמון חברתי. התורה רוצה שאנשים יסמכו זה על זה, ויוכלו להפקיד רכוש בידי הזולת, להלוות כספים ולסמוך על יושרו של האחר. החוקים האלו באים לבנות את החברה של עם ישראל כרשת של נאמנות הדדית. כאשר התורה מגדירה את גבולות האחריות, היא מאפשרת לאמון להתקיים מבלי להפוך לתמימות מסוכנת.

בהקשר זה מתבלטת אזהרת התורה מפני עינוי היתום והאלמנה. זהו מבחן מוסרי מרכזי לחברה כולה. דווקא מי שאין לו כוח לעמוד על זכויותיו זוכה להגנה מיוחדת, משום שהיחס אליו מגלה את אופיה האמיתי של החברה. המשפט העברי איננו מסתפק בשוויון פורמלי, אלא דורש רגישות למצבו של החלש. בכך הופכת מערכת המשפט לכלי של תיקון מוסרי.

הדינים הנוגעים לאיסור שוחד ולעדות שקר מבטאים את הדרישה של התורה שהמשפט יהיה נקי מכל אינטרס זר. משפט הסנהדרין מייצג את נוכחות הצדק האלוקי בתוך החברה האנושית. דיין המקבל שוחד או עד המעוות את האמת פוגע, מלבד בנפגע הישיר, גם באמון הציבור במערכת כולה. האמון הזה הוא תנאי לקיומה של חברה מתוקנת, ולכן התורה מחמירה כל כך בעניינים אלו. אמון הציבור במערכת המשפט הוא דבר חשוב, ומבלעדיו – התוקף שלה מוטל בספק.

לקראת סיום הפרשה מופיע מעמד הברית, שבו משה קורא באוזני העם את ספר הברית, והעם משיב "נעשה ונשמע". זו חתימה רעיונית לפרשת משפטים כולה. קבלת המשפטים איננה קבלה כפויה, אלא התחייבות מודעת לחיות על פי חוקי התורה בכל תחומי החיים. "נעשה ונשמע" מבטא נכונות לפעול גם כאשר ההבנה המלאה עודנה מתפתחת, מתוך אמון בכך שהמשפט האלוקי יוביל את האדם ואת החברה לייעודם.