את יכולה לשיר את הגאולה, את הישועה, עוד לפני שהיא מתרחשת בפועל

כמה ניסים וישועות קורים פתאום אחרי רגע של פחד עמוק כל כך.

ברגע אחד, "התייצבו וראו את ישועת השם": הים נבקע, העם עובר, פרעה טובע ומשה ובני ישראל שרים את השירה ה"זאת" – ומבינים: "מאת השם היתה זאת – היא נפלאת בעיננו".

"זאת" – זו גם האישה: "לזאת יקרא אשה" (בראשית).

האישה המופלאה הזו, מרים הנביאה, מגשימה את חלומותיה בפרשתנו. היא מחוללת פלאות עם הנשים, התופים והמחולות.

"ותיקח מרים הנביאה... את התוף בידה". איך הגיעו תופים ללב המדבר? איך בתוך כל החיפזון, בתוך הלחץ, בתוך היציאה החפוזה – נשים זכרו לקחת תופים?

רש"י עונה בפשטות שמרגשת עד דמעות: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להן ניסים – והוציאו תופים ממצרים".

הן לא רק האמינו, הן התכוננו.

הן לא רק קיוו, הן ארזו את התקווה.

הן לא רק חלמו על גאולה, הן תכננו את הריקוד.

מרים, האחות הבכורה, זו שעמדה על שפת היאור, זו שראתה את אחיה בתיבה, זו ששמעה את שתיקת אמא – מלמדת להפוך את הכאב לשירה. היא חלמה על זה משחר ילדותה. לא רק חלמה, גם נלחמה! וכעת היא עומדת על שפת ים סוף, עם תוף ביד, ומובילה את הנשים.

החסידות מלמדת ששירה היא לא רק תגובה – אלא היא עצמה נס.

כשאת יודעת לשיר עוד לפני שהכל מושלם, את בוראת נס.

אז גם אם את עדיין לא רואה את הים נבקע – תדעי שיש לך תוף ביד, ויש לך יד שמושטת עבורך מן השמים, להוביל אותך, אל השמחה שלך, אל התקווה, את התגשמות החלום. יש לך קול שרוצה להישמע, יש לך שירה שמחכה לצאת.

גם אם את רק בתחילת הדרך, גם אם את עדיין בין מצרים לים – תתחילי לשיר.כי השירה שלך היא שמביאה את הגאולה.

פרשת בשלח נקראת תמיד בסמוך לראש חודש שבט – חודש של התחדשות, של צמיחה, של הכנה לט"ו בשבט.כמו העץ שמתחיל לפרוח מבפנים, גם את יכולה להתחיל לשיר, עוד לפני שהפירות נראים לעין.

מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה... התייצבי וראי את ישועת השם!