"בקטנה" עם שולי מועלם-רפאלי: "הבכי הוא חלק מהחיים שלי ומנקה את הנפש"

מאכל שמחזיר אותך לילדות.

"חלות של שבת, דגים ומרק סולת".

שלושה חפצים שהיית לוקחת איתך לאי בודד.

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"קפה עם משהו טעים ליד".

מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?

"המשפחה – בעלי, הילדים והנכדים".

מה אנשים לא יודעים עלייך?

"שאני מפחדת מחושך ומחתולים, וגם שכמעט טבעתי. גדלתי בחיפה, ול'תשליך' היינו הולכים ממש לשפת הים. באחת השנים, כשהייתי בת שש או שבע, עליתי על קרש שהיה שם, והתחלתי להיסחף לתוך המים. לקח זמן עד שהאנשים על החוף קלטו את האירוע וקפצו לכיווני".

מה הכי מפחיד אותך?

"אובדן של מישהו קרוב".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"זה לא חוכמה לשאול אותי שאלה כזאת. אני בוכה הרבה והבכי בא לי בקלות – הוא חלק מהחיים שלי ומנקה את הנפש. הבכי אצלי מבטא את כל קשת הרגשות: כאב, שמחה, צער ותסכול. הפעם האחרונה הייתה אתמול, כשהעברתי שיחה לפני כמאה אנשים. אנחנו בתוך החודש בו איבדתי את אימי ואת בעלי, ובשלב מסוים בשיחה גם בכיתי.

"באופיי אני בן אדם מאוד אופטימי. אני חושבת שאני מצליחה לחיות כל כך באינטנסיביות, כיוון שאני נותנת מקום גם לאבל, לתחושת ההחמצה ולכל מה שמביא האובדן".

משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.

הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.

"כשחליתי בסרטן לפני 16 שנה. זה היה הרגע שבו לא הבנתי מה אלוקים רוצה ממני, ושם היה השיח הכי פתוח וכנה".

על איזה חלום עוד לא ויתרת?

"לנגן על פסנתר. עוד לא ניסיתי, אבל גם זה יגיע. החלום שמור".

התכונה שאת מעריכה באנשים.

"יכולת להתחבר לאנשים ששונים מהם".

עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?

"עם אימא שלי. היא נפטרה כשהייתי בת 14, בדיוק באותו תאריך בו נהרג בעלי 18 שנה אחר כך. כל כך הרבה דברים עברנו בלעדיה.

"בריאיון שערכו איתי פעם, העיתונאית רצתה להיות מקורית והודיעה לי: 'אני רוצה להתחיל את הריאיון בשאלה על אימא שלך: מתי היא הכי חסרה לך?'. עניתי לה שכל הזמן ובכל מקום. היא הייתה בהלם, כי היא ציפתה למשהו נקודתי. אבל אימא לא חסרה לי לשיחה נקודתית, והחוסר גדול למרות שאני כבר יותר 'גדולה' ממנה בתשע שנים. אני פשוט רוצה לפגוש אותה, ומתגעגעת לאהבה שלה ולחיבוק".

איך היית רוצה שייזכרו אותך אחרי 120?