השחקן שנפצע פעמיים בידיו וברגליו - והפך לאמן: "הבנתי שה' מאותת לי"

יש רגעים בהם המסלול המהיר של החיים פוגש קיר בטון בלתי נראה, שכופה עליך עצירה. כך היה גם מסלול חייו של יוסף ווסה (28), שכבר בילדותו נחשב להבטחה גדולה בעולם הכדורגל. סוכן שזיהה זאת מיהר 'לחטוף' אותו לליגה שלו באשדוד. הובטח לו עולם ומלואו, עם חוזה שמן ומשחקים בליגות הגדולות בארץ ובעולם. אולם הכל נעצר ביום בהיר אחד, כשווסה נפצע בידיו וברגליו - לא פעם אחת, אלא פעמיים.

"מצאתי את עצמי בגיל 14 מרותק לחדר בקריית גת, עטוף בגבס ונשען על קביים", משחזר ווסה בריאיון להידברות. "כנער, אתה לא מבין למה זה קרה דווקא לך. כעסתי כשראיתי איך החלום שלי מתרסק לרסיסים מול העיניים שלי, מבלי שאני יכול לעשות משהו".

הוא עוד לא ידע אז שהשליחות האמיתית מחכה לו דווקא בתוך השברים, במקום שבו הכל לכאורה נהרס באיטיות. הוא עוד לא ידע שמתוך השברים הללו הולכת לקום מתוכו דמות חדשה, חזקה פי כמה, שתדבר בשפת אמנות נדירה. "היום אני מבין שהפציעה הזו לא נועדה להעניש אותי", הוא אומר בקול שקט, שמעיד על מי שעבר מרחקים ארוכים בתוך נפשו כדי להכיר את האמת הפנימית שלו ואת ייעודו בעולם. "היא נועדה להראות לי שהבורא לעולם לא סוגר דלת אחת, לפני שהוא פותח מאה דלתות אחרות. היום אני מבין את הזכות שיש בפציעה שלי, כי בזכותה התחלתי להכיר את בורא עולם ולהתקרב ליהדות באמת". 

ומה כבר יכול לעשות נער עם קביים, שנמאס לו כבר לצפות בחבריו משחקים כדורגל במגרש מבלי שיוכל להצטרף אליהם? "בשכונה שלי היה שיעור של רב מסוים, ויום אחד שליח מטעמו קרא לכל הנערים שבמגרש לבוא 'לאכול ממתקים' ועל הדרך לשמוע שיעור תורה. אמרו לנו: 'תבואו, יהיה כיף'. אז הלכנו". זה היה שיעור התורה ששמע לראשונה בחייו, והוא ישב מרותק לדברים. "אני לא אוכל ממתקים וחטיפים, ולכן הייתי מאוד מרוכז בשיעור. ככל ששמעתי יותר, גיליתי דברים מפתיעים שלא ידעתי, וזה הקסים אותי. ככה מצאתי את עצמי מגיע לשיעור התורה הזה באופן קבוע".

"הרגשתי שהקב"ה מאותת לי, שאני לא יכול לשחק ככה עם החיים שלי"

כדי להבין את יוסף של היום, אמן הזכוכית הנדיר שאמנותו משקפת גם את אמונתו, חייבים לחזור לבית הקטן בקריית גת, שבו האמונה לא הייתה נושא לדיון אינטלקטואלי או למאמרים מלומדים. היא הייתה האוויר בחדרים, הריח של הלחם בשבת, והכבוד השקט להורים.

"הבית שלנו היה בית אתיופי מסורתי קלאסי", משחזר יוסף בחיוך נוסטלגי. "הייתה שמירת שבת, כבוד עצום להורים, וענווה שקשה למצוא היום בחוץ. לא דיברו אצלנו על ערכים גבוהים בסיסמאות, פשוט חיינו אותם. אבא שלי כמעט לא דיבר על הקשיים בסודאן. אבל כשדיבר, הוא תמיד השווה זאת לעזיבת הרכוש והבתים במצרים. הם הלכו אל הלא-נודע עם דבר אחד בלב - החלום להגיע לארץ ישראל. האמונה הפשוטה הזו היא הדלק שמניע אותי עד היום".

את האהבה לכדורגל גילה יוסף כבר בגיל תשע. היא מילאה את יומו בבית הספר, בשכונה עם החברים ובשיחות חולין. "לא היה דבר אחר, נשמתי וחייתי כדורגל", הוא מתאר. עם השנים גילה ווסה את הכישרון על המגרש, ואביו החליט להשקיע בו ככל הניתן, כדי שיהיה שחקן מן המניין. "הוא לא היה מחסיר ממני כלום. היה שולח אותי עם כסף, בגדים ונעליים חדשות, הוא מאוד האמין בי שאצליח".

אבל אז, כאמור, הגיעה הפציעה, ששברה לא רק את ידיו ורגליו אלא גם את החלום להיות שחקן מקצועי. "כשנפצעתי בפעם השנייה, הבנתי שזה כבר לא סתם. שיש כאן משהו. הרגשתי שהקב"ה מאותת לי, ושלא תהיה הזדמנות נוספת. למרות שהייתי נורא צעיר, הבנתי שאני לא יכול לשחק ככה עם החיים שלי".

לפעמים בורא עולם צריך להשתיק את מחיאות הכפיים של הקהל, כדי שאדם יוכל לעצור לרגע, להקשיב וגם לשמוע את קולו שלו קורא לו מתוך הנשמה לצאת לחיפוש אחר לגמרי - ולמצוא שליחות אחרת לגמרי ממה שחשב. זה בדיוק מה שקרה ליוסף, והוא הקשיב. הקשיב לשברים של גופו ושל זהותו,  והפך אותם לאמנות. 

"אילולא הפציעה, לעולם לא הייתי מגיע לשיעור התורה"

יוסף המשיך ללכת לשיעורי התורה, התקרב ביתר שאת ליהדות והתחזק ברוחניותו. בשלב מסוים התגבשה בלבו ההחלטה לפרוש מהכדורגל, אבל הלב היה כבד וסירב להאמין שזה מה שנותר מחלומו הגדול. "ביום אחד אתה בשיא הכושר, הספורטאי המצטיין של הקבוצה, וביום למחרת אתה לא יכול ללכת לשירותים לבד", הוא מתאר את התחושה הקשה. "זה שבר פסיכולוגי לא פחות מגופני. אבל היום אני רואה בזה זכות. מתוך חוסר המעש, מצאתי את עצמי נגרר לשיעורי תורה. הגעתי לשם עם קביים רק כדי להעביר את הזמן, אבל המילים החלו לחלחל. לא הייתי מגיע לשם לעולם אם לא הייתי עובר את השבר ההוא".

איך הרגשת כשנאלצת לעזוב את הכדורגל?

"הרגשתי רע, כי ידעתי שאני מאכזב את אבא שלי, שהשקיע בי הכל. הרגע שבו הכל השתחרר לי היה כשהבנתי שגם אבא שלי כבר לא רוצה שאשחק. הוא ראה שהלב שלי כבר לא שם, והיה לו חשוב שאעשה דברים שאני באמת אוהב ומתחבר אליהם".

לאחר שעזב את המגרש, הגיע יומו להתגייס לצבא, והוא בחר ללכת למשמר הגבול. "השירות כלוחם הציב בפניי אתגרים רוחניים חדשים, והרב שלי הזהיר אותי שהצבא לא בנוי לשומרי שבת. לצערי, הרבה מהחברים שלי, שלפני כן היו דתיים, ירדו בצבא מהדרך, הורידו את הכיפות והפסיקו לשמור שבת. הקב"ה בחן גם אותי בזה".

זה היה בעת פעילות מבצעית אינטנסיבית, כשהוקפץ לבסיס אחרי פיגוע וכל הגזרה שלו הייתה דרוכה. "קיבלנו הוראה להיות עם הטלפונים בכיס במהלך השבת, כדי לקבל פקודות בכל רגע נתון. להיות מוכנים להכל. זו התחושה הכי רחוקה מהשבת הרוחנית שהכרתי. באותה שבת, בלי קידוש, עם הפקודה להיות עם הטלפונים, כמעט שלחתי את היד לתיק, להוציא את הטלפון בשבת, כמו כולם".

ומה קרה אז?

"עמדתי להיכנע ללחץ, ושנייה לפני שזה קרה ונשברתי, חבר שאל אותי פתאום: 'רגע, יוסף, אתה לא שומר שבת? אז שלא תעז לגעת בטלפון'. החוורתי. הרגשתי שהוא בא ושולף אותי מהניסיון, כאילו בורא עולם מדבר אליי דרכו. הוא הציל אותי. אני יודע שאם הייתי נופל ברגע הזה, הייתי מאבד את כל מה שבניתי בשנים של החזרה בתשובה. אני שמח שהוא היה שם ודיבר אליי בתקיפות. בזכותו באמת לא חיללתי את השבת".

"כל ציור בניפוץ הזכוכית הוא השגחה פרטית גדולה. טעות הכי קטנה יכולה לעלות ביוקר"

כשסיים את שירותו הצבאי, יוסף מצא את עצמו מחפש גשר שיחבר בין העולם הרוחני לבין התשוקה היצירתית שבעבעה בו עוד כילד - הציור. "הציור זה משהו שליווה אותי עוד מהגן", הוא מסביר. "בזמן שילדים אחרים שיחקו, הגננת הושיבה אותי על השולחן עם צבעים ואמרה לי 'תצייר, אתה מוכשר בזה'".

בהתחלה הוא הקדיש את זמנו לציור עם קנבס וצבעים, עד שנחשף לאמנות מסוג אחר לגמרי. "יום אחד ראיתי סרטון של אמן מחו"ל שמצייר על ידי ניפוץ זכוכיות בעזרת פטיש. בהתחלה לא התחברתי, אבל כשהראיתי את זה לאשתי, היא מאוד התלהבה וביקשה שאנסה ליצור דברים כאלה".

"במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד": ציור על קנבס, יוסף וואסה

כך הוא הגיע לציור הכל כך סימבולי הזה - מתוך השברים של חייו. למרות שרוב האנשים זורקים זכוכיות שבורות לפח, אצלו הזכוכית מקבלת מגע עדין, תפילות וחיבור לה' מחדש עם כל מכת פטיש. "הטעות הכי קטנה באמנות הזו יכולה לעלות ביוקר. אתה יכול לעבוד על יצירה במשך כמה ימים, ופתאום במכה האחרונה הכל מתקלקל לך, ואתה הולך להביא זכוכית חדשה ומתחיל מהתחלה".

הטכניקה של השבירה מאוד עדינה וייחודית. זה מעניין, כי זה מחבר אותי לשברים שהיו לך ברגליים ובידיים. אתה רואה קשר בין השברים שהיו לך בגוף לבין השברים שאתה עושה היום במכוון באמנות שלך?

"ברור. כשנחשפתי לטכניקה הזו בפעם הראשונה, הבנתי שהשבירה מבטאת את החיים שלי הכי טוב, לא רק בחיי האישיים אלא גם במה שעברנו כעם בשביעי באוקטובר. קניתי פטיש וזכוכית, ושברתי הרבה זכוכיות בדרך, היו הרבה כשלונות עד שהגיעה תוצאה מדויקת".

לשאלתי האם ישנו חיבור רוחני לכל יצירה שהוא יוצר, שמלווה עם פסוק או תפילה, הוא משיב: "בכל יצירה יש חיבור מחדש לקב"ה, כי אתה מבין כמה אתה צריך אותו כדי שהכל ילך כמו שצריך. בגלל שמדובר בטכניקה מאוד עדינה, צריך, כמו שאבא שלי אומר, לשמור על צניעות וענווה - ולהתפלל. מבחינתי, השליחות שלי דרך האמנות הזו היא להאדיר את הקב"ה ולעשות זיכוי הרבים. אני מביא את העולם הרוחני שלי לתוך היצירות, ואנשים לא מפסיקים לפרגן לי ברשתות החברתיות. היו כמה אנשים שלקחו על עצמם תפילין ושמירת שבת, אחרי שנחשפו ליצירות, וזה נותן לי המון כוח ותחושת הכרת הטוב לבורא עולם, על זה שהוא בחר דווקא בי לנפץ זכוכית. השם לא טועה במסלול של האדם, הוא רק מחליף את המגרש שעליו הוא משחק. זו שליחות שאני אומר עליה תודה בכל יום".