קסם אורה באואר על הלידה השקטה: "הרגשתי שיש לי אבא בשמיים - הרשיתי לעצמי להישען עליו ולכאוב"

הפלה אחת, שתי לידות שקטות ושני ילדים מתוקים מדבש: זה סיכום הדו"ח המיילדותי של קסם אורה (33), אישה נעימה ומאירת פנים שבחרה לנתב את הכאב בחייה למקומות הטובים ביותר. לפני שאנחנו מתחילות לשוחח, לבאואר יש בקשה אחת: "שהכתבה תיגע גם בדרך ובתובנות שצמחו מאז, ולא רק באירוע עצמו.חשוב לי להעביר מסר של חיים וצמיחה".

היא נשואה ואם לשניים (בקרוב שלושה, בעזרת ה'), נולדה למשפחה לא דתית, ובבגרותה חזרה בתשובה. שנתיים לאחר נישואיה, ילדה קסם אורה את בנם הבכור – בניה. החיים היו אז רגילים למדי, ושום דבר לא העיד על הצפוי להתרחש בעולמה שנה לאחר מכן.

"חוסר הוודאות הוא הכי קשה"

כשבניה היה כבן שנה, נפקדה קסם אורה בשנית אך כעבור חודשיים עברה הפלה. "חודשיים לאחר מכן הייתי שוב בהיריון. בחודש רביעי הלכנו לבדיקה שגרתית – סקירת מערכות מוקדמת. לבדיקה נכנסתי מבלי שאני בכלל בטוחה מה מטרת הגעתנו, ומתוך מחשבה שאולי היה ניתן לוותר עליה", היא נזכרת.

הרופאה סקרה במכשיר את איברי העוברית, וקסם אורה שמחה לראות שבזה אחר זה הם נמצאו תקינים. "הייתי מבסוטה. פתאום הרופאה עצרה את הבדיקה, יצאה מהחדר, וחזרה עם רופא נוסף. התברר שהיא גילתה הרחבת חדרים במוח". הרופאה הסבירה לבני הזוג כי מדובר בממצא שמוכר לה משלבים מאוחרים יותר של ההיריון, אך לא בשלב כה מוקדם. הממצא עלול להעיד על מום חמור, והם נשלחו לבירור מעמיק. "חשתי מין סטירת לחי. גם לא הבנתי מהיכן הביטחון בו היא אומרת דבר כזה".

האמנת שייתכן והיא צודקת, ויש מום משמעותי בעובר?

"לגמרי לא", היא מודה, ומשתפת כי גם בהריונה הראשון הרופאים ניבאו לה שחורות לגבי אחד ממדדי העובר והמליצו על בדיקות עם סיכון להפלה. "זה היה ההיריון הראשון שלנו, והתחזיות הלחיצו אותנו". בניה נולד בריא, וקסם אורה למדה על בשרה כי הסטטיסטיקות – כשמן כן הן. "למדתי בטכניון הנדסה ביוכימית. אני יודעת מה זה ביולוגיה, מהו מדע ומה המשמעות של סטטיסטיקה – והיא לא מחייבת שהתוצאה תהיה כפי שהסטטיסטיקה מנבאת".

למרות שליבה סירב להאמין כי העוברית חולה, באואר ניגשה לסדרת בדיקות מעמיקה שהלכה והתארכה, ללא מגמה חיובית. "פרק הזמן של הבין לבין היה הכי קשה, היינו בחוסר ודאות לכיוונים לא פשוטים. חיפשתי דרכים להתמודד, וליוותה אותי ההבנה שיש לי דרך שעליי לעבור. גיליתי שעוזר לי דווקא להתחבר לעוברית, במיוחד שהייתי בשלב מתקדם, וכבר הרגשתי תנועות שלה לעיתים תכופות".

"יש לי אבא בשמיים ואני יכולה לכאוב"

לאחר חודשיים, הם התבשרו באופן חד-משמעי – העוברית בעלת סינדרום קטלני, "משהו סופר נדיר, שקורה אחד לכמה מיליונים". רבנים ומומחי רפואה עימם התייעצו תמכו באופן גורף בהפלה. "כשקיבלנו את התשובה הסופית, הרגשנו מהי 'אין שמחה כהתרת ספקות'. לא הייתה שמחה, אבל לפחות קיבלנו תשובה חד-משמעית". לחדר הלידה היא נכנסה מתוך ידיעה כי תצא ממנו עם ידיים ריקות.

איך עברה עלייך הלידה?

"באופן כללי לידה בעיניי היא פלא, והפלא הזה התרחש גם כאן. בוודאי שהיה גם אבל על החלום שנגוז, אבל הוא התחיל עוד קצת קודם. תהליך הבירור לקח הרבה זמן, ותגובת ההגנה הבסיסית הייתה להתכונן לכך. התאבלתי עוד קודם על כל מה שרציתי ולא יקרה – על הילדה שהייתה אמורה להיות, על האחות לבן שלי, ועל כל יתר הדברים שאישה בהיריון מדמיינת ומצפה.

"הלידה עצמה הייתה לי עוצמתית. היה שם משהו אחר, מאוד חזק ורוחני, שקשה להסביר במילים. תוך כדי הלידה דיברתי אל העוברית ודיברתי אל ה'". לבקשתה, בחדר כמעט ולא נכחו אנשי צוות, והיא מסבירה כי עבורה השקט והריכוז בתהליך היה הדבר הנכון. "נתתי לעצמי להיות בתוך הכאב. כמו ילד קטן שמרשה לעצמו לבכות רק אם יש לו אימא ואבא שהוא יכול להניח עליהם את הראש. הרגשתי שיש לי אבא בשמיים ואני יכולה לכאוב".

יממה לאחר מכן, קסם אורה שבה הביתה. הימים הראשונים היו מורכבים עבורה, והיא מתארת הצפה הורמונלית קשה יותר מלידה רגילה. "אלו ימים מאוד רגישים גם כשיש לך תינוק, אבל כשאין לך – הכול מתגבר". היא מסבירה שגם מבחינה פיזיולוגית, הורמון האוקסיטוצין – המופרש במגע עם התינוק ומיטיב עם תחושות האם – איננו.

מה היה האתגר המרכזי עבורך באותם ימים?

"להרשות לעצמי לכאוב, בלי לקחת בחשבון מה שאחרים אומרים". היא מסבירה כי הכאב היה כה גדול, ולאנשים מסביב קשה לתפוס את עוצמתו. "גם אני, היום, לא יכולה להבין את מי שעוברת את זה כעת".

אילו תגובות מהסביבה היטיבו איתך, ואיזה תגובות היו פחות במקום?

"תגובות טובות התבטאו בעיקר במעשים. היו אנשים שהביאו אוכל ורשמו איזו מילה טובה, חברות שבאו להיות איתי בבית החולים לפני ואחרי האשפוז, או סייעו לטפל בילד הגדול". היא זוכרת לטובה גם את החברות שהגיעו בימים הקשים הראשונים בהם שבה הביתה, סייעו מעט במטלות הבית ובעיקר "פשוט היו ביחד איתי. הייתי צריכה שיהיו לידי כמו כלי סופג, מתוך קשב ונתינת אפשרות לדבר או לא, לפי מה שהרגשתי".

באואר חוותה גם תגובות "פחות נעימות", כהגדרתה. כשבוע אחרי הלידה השקטה התחתנה אחות של בעלה, והיא התייצבה לשמחה, אך די מהר הבינה כי לא בטוח שזו הייתה החלטה נכונה במצבה. "קיבלתי אמירות מכל מיני אנשים מבוגרים, שלימדו אותםשבאופן כללי צריך להדחיק דברים, שהיה יותר גרוע בשואה, וכל מיני גישות דומות. אנשים פשוט לא יודעים מה להגיד, ואיך להכיל את הסיטואציה", היא מסנגרת בעדינות. "קשה להם לראות מישהו אחר שבוכה, ולכן הם מנסים להשתיק את העניין".

"לחיות בעוצמה גבוהה"

למרות הכאב הבלתי נתפס, חשוב לקסם אורה להבהיר כי החיים המשיכו גם אצלה ושהמגמה הייתה כלפי מעלה. "עוד לפני הלידה, היה לי חשש מהצפוי, אבל לצד הפחדים שאלתי את עצמי: 'מה ה' רוצה לתת לי פה?'. היה לי ברור שיש איזה שפע שה' רוצה שאקבל, ושאני רואה את הדברים מתוך שבלונה מאוד קטנה".

היית בשיאו של הקושי. מה גרם לך לחשוב ככה? תמיד היית עם ראייה חיובית?

"תמיד הייתי חיובית, אבל זאת הייתה חיוביות חיצונית יותר. כשהתחזקתי מבחינה דתית העניין התגבר – כי האמנתי שזו עבודת ה', לראות טוב בכל דבר. הלידה השקטה גרמה לי להתחבר לחיוביות מחדש ממקום אותנטי. הבנתי שהאופטימיות והחיוביות האמיתיות הן לא חיצוניות. יש מקום לכאב ולרגשות קשים שצפים. העוצמה של השמחה היא ב'ווליום' של כל קשת הרגשות האחרים שאני מרשה לעצמי להרגיש. ה' לא ברא לי רגשות בשביל שאדחיק אותם במשפטים כמו 'אסור להיות עצובים', ואחיה על 'ווליום' מאוד נמוך".

גם את חייה בחרה קסם אורה לחיות בשיא העוצמה. "קיבלתי תזכורת ששום דבר פה לא בטוח וכל דבר יכול להשתנות. זה דחף אותי לעשות יותר את מה שהנשמה שלי אומרת". היא עזבה את לימודי התואר השני בטכניון, לפליאת הסובבים אותה, ועברה שינוי תעסוקתי לתחום אחר לגמרי.

"בגלל מה שעברתי, גיליתי עד כמה הפלות הן דבר נפוץ, ועד כמה לנשים שעוברות אותן חסרים כלים להתמודדות. אחרי הלידה השקטה הלכתי לקבוצת תמיכה של בית החולים, ונכנסתי לקבוצות בנושא ברשתות החברתיות. מצד אחד, שמחתי שיש אפשרות לדבר על מה שחווית. מצד שני, ראיתי שם המון קורבנות, גישות טיפול שמדברות על הלידה כעל 'פצע שלעולם לא יגליד', ומשפטים ברוח דומה. בעיניי, אלו משפטים שמקשים על אנשים. אם אדם הולך לטיפולים במשך עשר שנים, ועדיין מרגיש 'איזה מסכן אני' – אז הוא לא יוצא מזה. בעיניי, יש כאן מין לופ שפשוט רע, וחבל".

מתוך החוויה האישית שלה, היא החליטה לשתף נשים נוספות בדרך שעברה, ולנטוע בהן תקווה לעתיד. "רציתי לומר לנשים: 'אל תאמינו אם אומרים לכם שזהו, החיים שלכם נהרסו ותמיד תהיו כאובות'. גם אנשים שלא חוו לידה שקטה יכולים להבין שזה לא גזירת גורל להיות ככה לתמיד, אבל בגלל שחוויתי את זה – יש יותר סיכוי שמישהי תקשיב לי", היא מחייכת.

את הנשים שליוותה, היא הזמינה לחוות את הכאב מבלי להתכחש לו, ולצד זה להתמקד במה שיעשה להן טוב בחיים. "זו קריאה לאהבה עצמית. אם משהו כואב או לא מסתדר, זה קורא לי לבדוק איפה אני יכולה להיות יותר טובה לעצמי. הקב"ה רוצה להביא לי עוד טוב. אנחנו לא צריכים ללכת למקום הנוצרי של הלקאה עצמית, ולמחשבות שהדבר קרה לי כי עשיתי משהו רע".

"להגדיל את הקיבולת"

במסגרת השינויים שהתחוללו בעולמה, החליטו בני הזוג לעבור דירה מהעיר חיפה בה התגוררו למושב. בחסדי ה', בתקופה זו הרתה קסם אורה פעם נוספת. את ההיריון החדש היא מתארת כ"לא פרחים ושושנים, אבל יחסית רגוע. יש נשים שיותר לחוצות ממני, מבלי שיש להן סיבה מיוחדת לדאגה". הלחץ היחסי לא היה לחינם - המום הנדיר, בעקבותיו התבצעה הלידה השקטה, התגלה כגנטי. המתח ליווה אותם בחודשי ההיריון הראשונים, עד לשבוע בו התאפשר לבדוק את העוברית. בתה קמה נולדה בזמן, בריאה ושלימה, וכיום היא בת שנתיים וחצי.

עוד במהלך ההיריון עם קמה, קסם אורה החליטה להרפות מעבודתה כמלווה נשים לאחר לידות שקטות. היא מסבירה שהשיווק דרש ממנה להכיר את קהל היעד, ולהיכנס לקבוצות ברשתות החברתיות בהן דנו בנושא, מה שהעמיס עליה מבחינה נפשית. "הרגשתי שאני צריכה להמשיך בחיים, וזה לא המקום שלי כרגע. אם מישהי פנתה אליי – ליוויתי אותה, אבל כבר לא התאמצתי להיות 'על זה'". כיום היא עצמאית, מלווה משפחות וזוגות בתחום הכלכלי, וכן נותנת שירותי משרד ומכירות עבור עסק נוסף.

לפני כשנה וחצי, חוותה קסם אורה לידה שקטה נוספת. "גילינו שהעובר חולה, ועשיתי הפסקת היריון בשבוע 14. הפרוצדורה בבית החולים הייתה די טראומטית", היא אומרת וממעטת להרחיב, רק משתפת שבקרוב הם מחכים ללידת ילד בריא בעזרת ה'.

לקראת סוף הריאיון, אני שואלת אותה אודות שמה המיוחד. "את השם 'אורה' הוספתי בהיריון השני, קצת לפני שקיבלנו את התשובה. להוסיף שם שני זה לא דבר מקובל בחברה בה גדלתי, אבל רציתי שתהיה לי מעין תזכורת מהעוברית. אמרתי לעצמי שאם היא תחיה זה יהיה משהו שיתווסף לחיים, ואם לא – זה יישאר כתזכורת ממנה, שיהיה לאורה ולשמחה. ברוך ה', זה באמת קורה.

"מה שעברתי לא הפך אותי ליותר עצובה, אלא ליותר חיה", היא מסכמת. "דברים עצובים קורים ויקרו. הבנתי שכאב שלא מקבל מקום – מנהל אותנו. אבל אם נבחר לעבור בתוכו, נגדיל את החיות שלנו ואת הקיבולת – גם לכאב, אבל גם לחיים של עונג. למדתי להיות מדויקת בבחירות שלי, ופחות לחיות מריצוי ופחד. אנחנו חלק אלוה ממעל, יש לנו כוחות מטורפים, וכדאי לבחור להשתמש בהם".