"בגיל שמונה השארתי בסודאן חלק מהזהות שלי. לקח לי שנים להתגבר על זה"

היא הייתה אז ילדה בת שמונה, והיא זוכרת את הלילה ההוא כאילו היה אתמול. "לא היה זמן לשאלות, ולא היה זמן לפחד. אמא העירה אותי באמצע הלילה, וביקשה שאתלבש כי אנחנו יוצאים. לבשתי את השמלה הכי יפה שלי, הקמיס שסבתא תפרה לי, ועזבנו במהירות את הכפר שבו נולדתי וגדלתי. שבועיים הלכנו ברגל מאתיופיה לסודאן". במילים המטלטלות הללו פותחת הסטייליסטית הטיפולית גאולה הדראי (54) מקריית גת את שיחתנו, וחושפת בפניי את סיפורה המרתק שעובר בין זיכרונות ילדות ובגדים.

הרבה בגדים. 

כבר בתחילת השיחה מבינים שהבגדים עבור הדראי הם לא רק מקצוע או משהו חיצוני, אלא שפה שלמה של זכרונות מילדותה באתיופיה, ושל הרצון בבגרותה להשתייך לחברה הישראלית. הבגדים הפכו אצלה לכלי מדויק לספר דרכו את סיפור חייה, ולשזור בו מסרים עוצמתיים לכל אישה באשר היא - דרך חיצוניות, ששואפת לדבר אחד: לגעת בתוכנו פנימה. 

מה זה אומר להיות סטייליסטית טיפולית? זה לעמוד מול קהל עם השמלה הצבעונית היפהפייה שלה מגיל שמונה, שסבתה תפרה לה באתיופיה, השמלה שהרגישה לה תמיד כמו בית - ולהשלים עם זה שהשמלה הזו נשארה בסודאן. שנים לקח לה להתגבר על הקושי שבזיכרון הזה. "אמרו לי לזרוק את השמלה, אחרי שהלכתי איתה במדבר מאתיופיה לסודאן במשך שבועיים. זרקתי את השמלה כי לא הבנתי מה זה אומר, הייתי ילדה. אבל כשבגרתי, הרגשתי כאילו השארתי חתיכמה ממני שם, בסודאן".

לזרוק את הקמיס, בשבילה, היה כמו לזרוק את כל הילדות, את כל השורש שלה, את הדמות של סבתה האהובה ואת כל מה שלמדה ממנה. את השמלה החדשה שקיבלה מאביה לבשה בידיים רועדות, אך כששמה אותה על גופה - משהו בתוכה נשבר. “שמתי אותה כי לא הייתה ברירה", היא לוחשת. “אבל ברגע שלבשתי אותה, הרגשתי שהגוף שלי משתנה. כאילו אני נפרדת ממי שהייתי, ונכנסת למשהו שאני לא מכירה. הפרידה הזאת חקוקה לי עד היום בנשמה, וזו הסיבה העיקרית שהפכתי, שנים מאוחר יותר, לסטייליסטית טיפולית. הכל אצלי קשור לבגדים, כל המסעות שלי בחיים מתנקזים לשם".

איך הכאב הזה על "חתיכת הזהות" החסרה השפיע עלייך בשנים הראשונות בארץ? בכל זאת, מדובר רק בבד.

"תמיד היה כאב במקום הזה, גם אחרי העלייה ארצה. זה לא רק בד בעיניים של ילדה. זה קודם השמלה, ופתאום קיבלתי שם אחר, בגדים אחרים, ואז אמרו לי מי אני. זה נורא תסכל אותי כילדה קטנה. לא הייתה לי הכוונה איך להתנהג בחברה הישראלית. קיבלתי חיבוק מההורים שלי, אבל זה לא הספיק כי הם היו עולים חדשים והייתה להם את ההתמודדות שלהם כאן. לקח לי המון שנים לגלות את עצמי מחדש, ולהתחבר למה שהשארתי שם מאחוריי".

"זה לא היה עוזר לבכות להורים שלי. הם לא היו חוזרים לאתיופיה"

לדברי הדראי, הכאב לא מתחיל בילדה שזרקה שמלה של סבתא שלה, אלא בזה שבלי הסבר עקרו אותה מכל מה שהיה לה מוכר ואהוב. "שם קיבלו אותי ואהבו אותי כמו שאני. לא הייתי צריכה לבחור שם חדש או לבחור בגדים חדשים. אהבתי את מה שהיה לי, הייתה לי ילדות מאושרת ושמחה, ופתאום אני יוצאת למסע מטלטל שאני לא יכולה להתנגד אליו. אף אחד גם לא מסביר לי שבדרך לארץ ישראל יש תחנת ביניים בשם סודאן - שם נשארנו במשך שנתיים. אף אחד לא אומר לי שבסודאן, ארץ זרה, יש אוכל זר, שפה זרה, בגדים זרים ומחלות מאוד קשות. ראינו שם דברים מאוד קשים. אחר כך עברנו עוד שלושה שבועות בארצות נוספות".

הצעדה מאתיופיה לסודאן (אילוסטרציה)

כשהיא עולה לארץ במבצע אחים, יחד עם הוריה, הם מגיעים לעתלית. "שם מתחיל מסע חיים קשה בתוך החברה הישראלית עצמה. מי שיש לו עוגן וביטחון עצמי - מסתדר, ומי שלא - נשאר מאחור".

כבר אז, כילדה בת 10 בלבד, הבינה שיש לה שתי אופציות: לבכות להורים שלה בתחנונים שיחזרו לאתיופיה - דבר שלא היה עוזר גם ככה; או להגיד שזו הארץ שחלמה עליה, שההורים סיפרו לה עליה, ושהיא צריכה להתמודד עם כל האתגרים. "בחרתי באופציה השנייה, אבל זה לקח המון שנים להרגיש טוב עם עצמי, עם הנראות שלי, עם הבגדים שלי. הייתי צריכה לעשות המון תהליכים פנימיים כדי לקבל את עצמי ואת מה שיש לי להציע לעולם", היא אומרת. 

את הבגדים החשובים ממסעותיה היא שחזרה כמעט אחד לאחד, והם אלו ש'מסתובבים' איתה היום ברחבי הארץ, כדי לספר את הסיפור הייחודי שלה. הקמיס והשמלה מסודאן הן רק חלק מהמופע, אחריהן מגיע תור השמלה של החטיבה ושמלת הכלה שלה. "כשאנחנו עוברים לחטיבה, כל הילדים מדברים על לקנות בגדים חדשים. למרות שהייתי כבר כמה שנים טובות בארץ, לא היה לנו כסף נזיל. אבא היה היחיד שעבד, ולא רציתי לבקש כסף מההורים כדי לקנות שמלה. אף אחד לא אמר לי שאין, פשוט ידעתי את זה".

עם התחושה הזו היא נשלחת יום אחד למכולת, ובדרך - קרה לה נס. "אני רואה פתאום על המדרכה חפיסה של שטרות, ואני תופסת אותה ורצה הביתה כאילו גנבתי את זה. אני אומרת לאמא שלי: 'אמא, מצאתי כסף'. אמא אמרה לי: 'תשימי את זה על המדף, אולי זה נפל לאחד השכנים. נראה אם מישהו יבקש את זה, ונחזיר'. זה שכב שם שלושה שבועות, ונשאר רק שבוע למסיבת הסיום שלי, אבל עדיין לא ביקשתי כסף. רק אז אמא אמרה: 'אף אחד לא ביקש את זה, אז תלכי לקנות שמלה'".

"אישה צריכה קודם כל למצוא את הילדה הפנימית שלה ולחבק אותה, ורק אז לבחור בגדים"

היא הלכה עם אביה לחנות ובחרה שמלה לבנה עם חוט אדום, שהייתה באופנה. "רק אז התחלתי להרגיש שאני כמו כולם, ושלא חסר לי שום דבר", היא נזכרת. מספר שנים לאחר מכן היא מתחתנת, וגם אז השמלה הופכת לתחנה חשובה בחייה. "בשנות התשעים, בנות של אתיופים התחתנו בבתים או במגרשי כדורגל, כל החברות שלי התחתנו בחצר של הבית או באולם שכונתי. כשאני התחתנתי הצבתי להורים שלי עובדה, שאני מתחתנת באולם. מתוך המחשבה שאני כמו כל הישראליות, לא הסכמתי ללכת לסלון רגיל בבאר שבע. הלכתי לסלון בדיזנגוף, שהיה מאוד יקר. רציתי להתחתן כמו ישראלית רגילה, כי עדיין לא הייתי שלמה עם הפנימיות שלי. זה עדיין היה מאוד חיצוני".

אבל היום זה מאוד פנימי. השיטה שלך בעצם מאוד שונה מסטיילינג רגיל. זה כמו להיות פסיכולוגית שמתאימה בין צבעים וטקסטורות, אבל הכובע הראשון והדגש הוא קודם כל על פסיכולוגית. 

"נכון מאוד. כנשים אנחנו מאוד אוהבות להתלבש יפה, אבל כמעט לא חושבות על זה שבגד זה משהו חיצוני, שאנחנו עוטפות את עצמנו איתו, מבלי לחשוב על מה שקורה בפנים. לא תמיד אפשר לראות מה קורה לאישה מבפנים, אפילו שמבחוץ היא נראית מאושרת ולבושה היטב. כשאישה עושה תהליך פנימי בצורה טובה, היא יכולה להגיע לרבדים עמוקים, ורק שם היא באמת יכולה לראות את החיצוניות שלה ולהיות מרוצה. זה צריך להתחיל קודם כל מבפנים, וזו בעצם העבודה הקשה. אישה קודם כל צריכה למצוא את הילדה הפנימית שלה ולחבק אותה, לראות איך היא מרגישה - ורק אז לבחור בגדים. סטייליסטית רגילה מתאימה לך בגדים וזהו. לא באמת מעניין אותה מה הולך לך עכשיו בלב ובנשמה, או איפה השארת את הילדה הפנימית שלך".

היו בגדים שבחרת כדי להסתיר את עצמך ואת הסיפור שלך?

"בתחילת דרכי כן, כי כנערה הייתי שמנמונת וילדים צחקו עליי שלא התאמתי בגדים כמו שצריך כדי להסתיר את זה. זה אחד התסכולים שהיו לי כילדה קטנה, כי לא הכרתי את כל הטקסטורות והגזרות שיש בארץ. היום, כשאני מסתכלת במבט לאחור על מה שעברתי, בהחלט אפשר לקרוא לזה חרם חברתי. אז לא ידעתי שברגע שאת מלאה או לא מתלבשת כמו כולם, החברה מנדה אותך".

מאיפה הכוחות כילדה, להתמודד עם כל הקושי הזה?

"כשאת גדלה בבית אתיופי, השנים הראשונות שלך מחשלות אותך. הגעתי ארצה בגיל שבאמת הייתה לי הבנה שיש קושי, ואני צריכה להתמודד איתו. את כל המעטפת הזו, של ההתמודדות עם החיים, קיבלתי כבר באתיופיה. את רואה בתוך הבית שיש התמודדות ואיך ההורים מתייחסים לזה, ואת מבינה, בלי שיסבירו לך, מה התפקיד שלך בכל זה. הבנתי שאני צריכה להסתפק במועט, ולא לדרוש שום דבר. ככה חונכתי. אף אחד לא אמר לי 'אל תבקשי', אבל את רואה את הסיטואציה של ההורים, ואת מבינה מהחיים עצמם איך להתנהג, בלי שידברו איתך על זה".

היום, כשאת עוזרת לנשים דרך בגדים, את מרגישה שאת מרפאת גם את הילדה ההיא שנאלצה להיפרד מהקמיס?

"הילדה שבי כבר נרפאה מכל התסכולים. הבגד הוא זהות, תעודה, והיא מרגישה היום שלמה ביחד איתי, בזהות שלי. כשאת מחוברת לשורשים שלך, למי שאת ומאיפה שבאת, את יכולה להתגבר על כל קושי ותסכול. החיבור הוא לא רק לאמונה שלך אלא יותר עמוק, לשורשים שלך. ושם השלמות האמיתית".