טילים, מינרלים ויוקרה: מה באמת עומד מאחורי המרדף של טראמפ אחרי גרינלנד?

נשיא ארה״ב דונלד טראמפ מחריף את הטון סביב דרישתו להשתלט על גרינלנד, האי העצום והקפוא שבשליטת דנמרק. בסוף השבוע הוא עורר סערה באירופה, כשהודיע על הטלת מכסים על שורת מדינות ביבשת המתנגדות למהלך. 

שלשום (שני) נחשף מכתב שהנשיא האמריקני שלח לראש ממשלת נורבגיה - אחת המדינות שנכללו בצעדי הענישה הכלכליים - בו רמז לאפשרות של מהלך צבאי במסגרתו תכבוש ארה״ב את האי. טראמפ כתב לראש הממשלה יונס גר סטורה: ״אני כבר לא חש מחויבות לחשוב רק על שלום״, תוך שקישר זאת לכך שלא זכה בפרס נובל לשלום, המוענק על ידי ועדה נורבגית באוסלו.

אך ברקע ההסלמה והאיומים, עולה השאלה המרכזית: למה טראמפ כל כך נחוש דווקא לגבי גרינלנד? התשובה טמונה בשילוב של אינטרסים אסטרטגיים, כלכליים וגאו-פוליטיים, שהופכים את האי לנכס בעל חשיבות הולכת וגוברת בעיני וושינגטון.

כדי להבין את ההתעקשות של טראמפ סביב גרינלנד, צריך להסתכל מעבר לרעיון הפרובוקטיבי של “קנייה” או “סיפוח”. יש להבין שמדובר בצומת אסטרטגי שבו נפגשים ביטחון לאומי, תחרות על משאבים קריטיים ופוליטיקה של כוח מול בעלות ברית. בעיני טראמפ, גרינלנד אינה רק אי קפוא בצפון - אלא נכס גאו-פוליטי מהמעלה הראשונה.

הגיאוגרפיה שמכריחה את הפנטגון להסתכל צפונה

גרינלנד ממוקמת בלב הזירה הארקטית, במסלולים הקצרים ביותר שבין רוסיה לצפון אמריקה. זהו אזור קריטי בעידן של טילים בליסטיים, בו כל דקה של התרעה מוקדמת עשויה להיות מכריעה. לא במקרה, לארה״ב יש נוכחות צבאית בגרינלנד כבר עשרות שנים.

הבסיס המרכזי, Pituffik Space Base (לשעבר Thule), משמש כחלק ממערך ההגנה האמריקני מפני טילים, וכולל יכולות של ״התרעה מוקדמת וזיהוי של טילים בליסטיים״. במילים אחרות, מדובר במתקן שמאפשר לארה״ב לזהות שיגורים מאזור רוסיה ולהפעיל מערכות יירוט בזמן אמת.

מכאן גם מגיעה הרטוריקה הישירה של טראמפ. במספר ראיונות ופרסומים צוטט כשהוא טוען כי ארה״ב ״צריכה לשלוט באי״ מטעמי ביטחון לאומי. זהו ניסוח חריג ביחסים בין בעלות ברית בנאט״ו, במיוחד כשמדובר בטריטוריה אוטונומית השייכת רשמית לדנמרק.

מינרלים קריטיים: המאבק השקט מול סין

הביטחון הוא רק חלק מהסיפור. גרינלנד עשירה במשאבים טבעיים - ובעיקר במינרלים שמוגדרים כיום כ״קריטיים״ לתעשיות ביטחוניות, לטכנולוגיות מתקדמות ולמעבר לאנרגיה ירוקה. בין היתר, מדובר במתכות נדירות החיוניות לייצור סוללות, שבבים, מנועים חשמליים ואמצעי לחימה מתקדמים.

בעשור האחרון, ארה״ב מנסה להפחית את התלות שלה בסין בשרשראות האספקה של מינרלים אלו. לכן כל אזור בעל פוטנציאל כרייה הופך מיד לזירת תחרות אסטרטגית. מנקודת המבט של וושינגטון, שליטה או השפעה בגרינלנד יכולה לספק יתרון משמעותי במאבק הכלכלי והטכנולוגי מול בייג’ינג.

שינויי האקלים פותחים את המפה מחדש

השינוי האקלימי לא יצר את העניין בגרינלנד - אך הוא בהחלט מאיץ אותו. הפשרת קרחונים פותחת גישה לנתיבי שיט חדשים, מאריכה את עונת הפעילות הימית, ומקלה על פיתוח תשתיות וכרייה. המשמעות היא, שמה שבעבר היה מרוחק ובלתי נגיש הופך בהדרגה לאזור בעל פוטנציאל כלכלי וביטחוני ממשי.

עבור טראמפ, זה משתלב היטב עם תפיסה של ״לתפוס שטח לפני שמישהו אחר עושה זאת״ - במיוחד כשמדובר בזירה שבה רוסיה וסין מגבירות נוכחות ומעורבות.

לא רק ביטחון - גם פוליטיקה ועסקאות

מעבר להיגיון האסטרטגי, יש גם את הסגנון הייחודי של טראמפ. כאשר נחשף לראשונה ב-2019 לרעיון רכישת גרינלנד, הוא תיאר זאת במונחים עסקיים לחלוטין, ואמר שמדובר ״בעצם בעסקת נדל״ן גדולה״. לא ביטחון, לא בריתות - אלא עסקה.

התגובה מדנמרק הייתה מיידית וחד-משמעית. ראש ממשלת דנמרק, מדה פרדריקסן, אמרה אז: ״גרינלנד אינה למכירה״. האמירה הזו הפכה לסמל של ההתנגשות בין תפיסת העולם הריבונית-אירופית לבין סגנון המו״מ האגרסיבי של טראמפ.

אלא שלאחרונה, השיח סביב גרינלנד חזר בעוצמה גדולה יותר. טראמפ לא הסתפק ברמיזות כלכליות, אלא שיגר מסרים פוליטיים חריפים כלפי מדינות מערביות. כשבריטניה מסרה את איי צ'אגוס למאוריציוס במאי 2025, אחרי שליטה של 211 שנה, תקף טראמפ את בריטניה וכינה את המהלך ״חולשה מוחלטת״ ו״טיפשות גדולה״. הניסוח ביטא תפיסה שלפיה בעלות הברית מאבדות נכסים אסטרטגיים, וארה״ב צריכה להיכנס במקומן.

ביחס לגרינלנד עצמה, הוא אף אמר בשלב מסוים כי ״אין דרך חזרה״ - ניסוח שמעביר מסר של קו תקיף, כמעט בלתי הפיך, ולא של הצעה למשא ומתן רגיל בין מדינות ידידותיות.

גרינלנד ככלי לחץ על אירופה ונאט״ו

כאן מגיע ממד נוסף של הסיפור: גרינלנד אינה רק יעד בפני עצמו, אלא גם מנוף פוליטי. עצם העלאת הדרישה מאפשרת לטראמפ ללחוץ על דנמרק, לערער על גבולות מוסכמים בתוך נאט״ו, ולהציג את עצמו כמי שמוכן “לשבור כללים” בשם הביטחון האמריקני.

גם אם בפועל קשה מאוד לדמיין שינוי ריבונות על האי, המאבק הפומבי משרת מטרות אחרות: יצירת משבר דיפלומטי שמציב את טראמפ במרכז הבמה, הפעלת לחץ כלכלי ומדיני, ושידור מסר של עוצמה לבוחרים בארה״ב.

השורה התחתונה

טראמפ רוצה את גרינלנד כי היא משלבת שלושה מרכיבים שמדברים ישירות לשפת הכוח שלו: ביטחון מפני רוסיה, יתרון כלכלי מול סין, ויכולת ללחוץ על אירופה. אבל הדרך שבה הוא מציג את הדרישה - הצהרות תקיפות, לעג לבעלות ברית ודיבור במונחי עסקאות - חושפת שהמאבק הוא לא רק על אי קפוא בצפון, אלא על מי קובע את כללי המשחק במערב.