"אחרי שכולם הבטיחו שאהפוך לילד פלא – מצאתי את עצמי בלי כלום"

יותר משלושים שנה חלפו מאז שהאומן שמעון בתואל עלה עם הוריו לארץ, ובכל זאת הוא זוכר היטב את תחושת האכזבה הקשה. "למרות שהתגוררנו באוקראינה, באזור בו יהודים חששו לשמור מצוות – הקפדנו על כך ללא שום פשרה", הוא מספר. "עלינו לארץ מתוך אמונה שהנה, הגיע הרגע בו נוכל להצטרף לעם ישראל בארץ ישראל, אך קבלת הפנים אכזבה אותנו קשות. במקום לראות בנו 'יהודים שמסרו נפשם על קיום מצוות', ראו בנו 'רוסים'. היינו צריכים להילחם על המקום שלנו, ועדיין הרגשנו בדידות קשה".

בתואל מדבר בכאב, אך מסתבר שדווקא ההתמודדות והבדידות שליוו אותם בעלייתם ארצה הן אלו שבסופו של דבר הובילו אותו לסדרת ציורים מרהיבה ביופייה. כיום, כשהוא נחשב לאומן בינלאומי, הוא חושף את ציוריו בתערוכה יוצאת דופן, ומשתף בסיפור הלא שגרתי שמסתתר מאחוריהם.

אנטישמיות כדרך חיים

"מאז שהייתי קטן השקיעו בי הוריי בתחום המוזיקלי", פותח בתואל בסיפורו, "התחלתי ללמוד מוזיקה בגיל שש, ומאז לא הפסקתי. הייתי מנגן בכינור ובכלים נוספים, עוסק באומנות, וכל הבית סביבי התנהל סביב התחומים האלו. יש לי עוד שתי אחיות ואח, ובכולנו השקיעו ההורים רבות מבחינה מקצועית, אך בי הם תלו את התקוות הגדולות ביותר".

משפחה עם ארבעה ילדים היא חריגה בנוף האוקראיני, לא?

"בהחלט, אבל אבא שלי אינו אוקראיני אלא גרוזיני. הוא הגיע מאזור שלא היה תחת שליטת ברית המועצות, וממילא המסורת נשמרה אצלנו בבית יותר מאשר אצל אחרים, וגם מספר הילדים לא נחשב ליוצא דופן במושגים של גרוזיה".

כאמור, המסורת והיהדות בלטו בביתו של בתואל כל העת. "זה היה חשוב מאוד להוריי, והיינו בין האנשים היחידים שחגגו פסח בבית", הוא מספר. "גם הקפדנו לקיים סעודת שבת ולקדש על היין מידי יום שישי. לא הסתרנו את זה, גם כשזה היה עלול לסכן אותנו. בשנים האחרונות למגורינו באוקראינה נהגו להגיע לביתנו אורחים יהודים רבים. את חלקם כלל לא הכרנו, אך הם ביקשו לראות מה זה קידוש, וחלקם ממש דמעו כשסיפרו לנו: 'אני זוכר את סבא שלי מקדש על היין לפני המון שנים...'. לאחרים אפילו זיכרונות כאלו לא היו, אך כולם הרגישו קשר מיוחד".

היכן למדת כילד?

"לא היה לנו בית ספר יהודי כמובן, אז למדתי בבית ספר רגיל בו הלימודים התקיימו ברוסית ובאנגלית. לא הרגשתי רצוי בבית הספר, מדי פעם היו גם גילויים אנטישמיים, ואף אחד לא טרח להעיר עליהם או להילחם בהם. הם פשוט היו חלק מהחיים".

בתואל זוכר את הימים המרגשים שקדמו לעלייה לארץ, את הדיבורים הנרגשים על כך, ואת ההתעקשות של הוריו שייקח עמו את כלי הנגינה שלו. "להוריי היה חשוב שנעלה כ'משפחה אחת' ושלא נתפצל בשום אופן", הוא מסביר. "זוהי הסיבה שהמתנו עד 1991, ואז עלינו לארץ, בעלייה הגדולה.

"ההורים כל הזמן טפטפו לנו את המסר שאנחנו אומנם מתחילים מקום חדש, אך עלינו לזכור את הכישרונות שאנו מביאים איתנו. הם גם הציגו אותי לפני כל מי שפגשו כ'מוזיקאי מחונן, ממש ילד פלא', ודחפו אותי לנגן עם הכינור. אבל המציאות טפחה על פניהם בבת אחת, כי שום דבר לא ענה על הציפיות שלהם".

(צילום: אורי גרון)

התקוות מתנפצות

האכזבה הראשונה, לדבריו של בתואל, הייתה בתחום המוזיקה. "הוריי גילו מהר מאוד שהאווירה בארץ רחוקה מאוד מלהיות מוזיקלית. האמת היא שגם כיום אין מקום אמיתי למוזיקה אומנותית, אך אז זה אפילו לא דובר. בתחילה הם עוד ניסו להתעקש ולשכנע אותי להמשיך ללמוד ולנגן, אך מהר מאוד הראש של כולנו כבר לא היה שם, ובתוך שנה עזבתי את תחום המוזיקה לגמרי".

איך התמודדת עם זה?

הוא עוצר לרגע ומסביר: "בעוד שהתחום המוזיקלי נזנח, מצאתי את עצמי מתחיל לעסוק דווקא באומנות. זה לא היה רחוק ממני, כי אבא שלי עסק בין היתר בכמה תחומים באומנות, פלסטית וגם גרפית, אבל עבורי זה היה מהפך, כי במשך כל חיי חונכתי רק למוזיקה ועד גיל 13 לא נגעתי באומנות כלל. אפילו לא ידעתי שאני יודע ליצור, אבל פתאום זה התפרץ והתחיל לצאת החוצה. בתחילה, מרוב שהייתי שקוע בעולם המוזיקלי, הענקתי ליצירות שלי שמות הלקוחים מעולם המושגים של המוזיקה, כמו 'מודרטו' או 'אדאג'י', שמתארים את הקצב והרגש שהרגשתי כשציירתי אותם.

"בכלל, לדעתי תחום המוזיקה הוא התחום הקרוב ביותר לאומנות, ואני לגמרי מאמין שכל אדם שמצייר מרגיש בתוכו סוג של מוזיקה פנימית, גם אם הוא מעולם לא החזיק כלי נגינה בידו".

לצד היצירה האומנותית, נאבק שמעון כבר מתחילת הדרך גם בקשיי הקליטה והשפה. "עברנו את כל מה שעבר על כל העולים החדשים בזמננו", הוא אומר, "אבל הקושי העיקרי היה בגלל ההלם הגדול. כי כשהחלטנו לעלות לארץ היינו בטוחים שנעבור זאת באופן חלק, שהרי אנחנו באים מרקע תורני וגם השפה לא ממש זרה לנו. אבל אני חייב לציין ששום דבר לא היה פשוט.

"בעיקר היה לנו קשה עם הבדידות, כי כשהתגוררנו באוקראינה הרגשנו תמיד חלק מתוך קהילה, וידענו כי בעצם זה שאנחנו יהודים אנחנו משויכים לקבוצה גדולה. נכון שזה לטוב ולרע, אך אף פעם לא הרגשנו לבד.

"כשהגענו לארץ זה התפוגג, כי פתאום מצאנו את עצמנו לבד בתוך החברה הישראלית הענקית, וגילינו שאם באוקראינה היינו 'יהודים', כאן אנחנו הופכים להיות 'אוקראינים', 'רוסים' או 'גרוזינים'. כך כינו אותנו, וזה ניתק אותנו מכל מה שידענו תמיד על ציונות ואהבת הארץ, כי דווקא כאן, בארץ של היהודים, דאגו להזכיר לנו שוב ושוב את העבר שלנו".

האזינו השמיים

אבל דווקא קשיי ההתאקלמות הם אלו, לדברי בתואל, שהובילו אותו להתמקד ביצירותיו בזהות היהודית ובמשמעותה. "התחלתי להבין שההגדרה 'יהודי' כוללת בתוכה המון דברים – בראש ובראשונה זה כמובן הדת, אך יש גם דברים נוספים שמאפיינים אותך, כמו מאורעות היסטוריים משותפים, וגם העובדה שעד היום אתה נחשב ליוצא דופן ושונה בכל העולם. כמי שעוסק באומנות בינלאומית ומציג את יצירותיי במגוון מדינות, אני יכול להעיד על כך שתמיד פוקחים עיניים ומסתכלים עליי בתימהון. תמיד אני חריג".

באותם ימים קיבל בתואל את ההחלטה שמלווה אותו עד היום: לצייר רק יודאיקה, אך לקחת אותה למגוון רב של כיוונים. "היום, כשאני מסתכל על הציורים שלי, אני רואה את כל מה שחסר לי במוזיקה. אני מנסה שהציור לא יהיה סתם 'תמונה', אלא שירגישו בו תנועה, ממש כמו בנגינה".

ואכן, ניתן לראות כי הדמויות שבתואל מצייר לא עומדות סתם, אלא נראות כאילו הן באמצע ריקוד, עם מגוון צבעים חזקים ובולטים. "אני מכניס גם אותיות עבריות לתוך הציורים, אבל לא כטקסט לקריאה, אלא כחלק מהיופי. האותיות היהודיות מתחברות אצלי לצבעים ולמשיכות המכחול, וביחד הן יוצרות סוג של מנגינה שרואים בעיניים ולא שומעים באוזניים", הוא מסביר.

"בציורים שלי ניתן לראות גם את המודל הקליגרפי – כשאני משלב פסוקים מהתורה עם משיכות מכחול מיוחדות. אני בעיקר משתמש בכך לצורך יצירות מופשטות, שבהן קשה לבטא בציור את משמעות המילים, ואז הפסוק הופך להיות חלק מהאומנות, כשהוא מעוצב ומהדהד".

בימים אלו מציג בתואל את סדרת ציוריו בגלריית 'אשכילה' ביפו העתיקה. "זו תערוכה שאני עובד על הכנתה כבר למעלה משנתיים, ועסוק בה בלי הפסקה. כל הציורים שמופיעים בה ניתנים למכירה, ואני מקפיד למכור אך ורק את היצירות המקוריות שלי, מבלי לחזור על אותה יצירה פעמיים".

לתערוכה הוא העניק את השם "האזינו השמיים ואדברה", ויש לו לכך גם הסבר: "זהו פסוק שקראתי בפרשה של בר המצווה שלי, פחות משנה אחרי שעלינו לארץ, והוא מלווה אותי עד היום. אני מרגיש שיש פה סגירת מעגל כל כך גדולה ומיוחדת. כי עצם זה שיהודי ברית המועצות הגיעו לארץ בהמוניהם, אינו מובן מאליו כלל. אני עוקב מרחוק אחרי המלחמה שמתנהלת בין רוסיה לאוקראינה, ומבין עד כמה שהמקום שלנו לא שם. אשרינו שזכינו להתגורר בארץ ישראל, וגם אם נראה לפעמים שיש כאן קשיים או תחושה של חוסר ביטחון – אין ספק שזהו עבורנו המקום הכי טוב בעולם".