תרבות יהודית
לא בכל יום הקב"ה פונה ליהודי ומבקש "קח נא את בנך". אבל לפעמים אנחנו מתבקשים לתת את הרצון
אני יכול להיות מאובחן במחלה כרונית, להתמודד ואף לשבת על כיסא של נכים, ויחד עם כל זה, לוותר על הצביטה בלב, ולחיות כאילו לא נעשה אתי שום דבר בניגוד לדעתי. סיפורו של משה זיאת, פרק 27 ואחרון: עוקד והנעקד והכיסא
- משה זיאת
- פורסם י"ח טבת התשפ"ו
עיר הקודש צפת. בבית הכנסת הפסטורלי מהרח"ו עיצומה של תפילת השחר – יום ראש השנה. התכונה מורגשת בחלל, "ונתנה תוקף קדושת היום".
בעוד שעה קלה ישמע כאן קול השופר, ירעיד את הלבבות, ויאלץ את מידת הדין לפנות את מקומה למידת הרחמים.
הציבור מנגן בנעימה את הפיוט המצמרר "עת שערי רצון", זה שמסוגל לפתוח את שערי הרצון למטה, וכנגד זה לעורר את פתיחת שערי הרצון העליון. כל מילה יש בה כדי לפרוט על נימי הנפש העדינים, ולהכשיר את הלבבות לקראת הרגע המכונן – תקיעת שופר, רגע ההמלכה.
אני ממוקם לי בפאתי בית הכנסת, ישוב על כיסא הגלגלים שלי. הטלית מופשלת על מצחי, פני אדומות ולחות, קולי נשנק מבכי מרטיט, בלחש ובדומיה, שאיש לא ישמע. נראה כאחוז שרעפים.
כשזה הגיע ל"אם נפשך בו עד מאד נקשרה – קום העלהו לי לעולה ברה", חשתי כי המילים כמו קופצות מתוך מחזור התפילה, חודרות עמוק היישר אל לבי הפתוח. המשמעות קרובה מתמיד, שואבת את כולי אל "מעמד עקידה" אישי, שמתרחש כעת פנימה בתוככי הנפש.
* * *
אמנם הדיון הסוער שהתחולל בתוכי – האם להרפות ולהתחיל לחיות או לאחוז בדרכי הישנה ולהמשיך לסבול, התקיים באווירה פרגמטית, כזו שקוראת לי לאמץ את קדושת החיים על פני "קדושת האגו". אך להרפיה שעליה דיברתי יש תכלית גבוהה ועמוקה יותר, שעליה עומד העולם כולו!
השבועות האחרונים עברו עלי בלבטים עזים. "חשבון הנפש" הנוקב הותיר אותי עם שיעורי בית מורכבים. אך במקביל, נוספה לי השנה משימה חדשה לקראת הימים הנוראים – למצוא מקום תפילה מתאים, כזה שייתן מענה ראוי לצרכי ההסתגלות שלי.
הפעם, לשם שינוי, לא הוזקקתי לדירה קרובה לבית הכנסת. ההתניידות, ברוך ה', כבר באה על פתרונה. רק בקשתי מקום נידח ושקט, שבו מצד אחד יתאפשר לי להיות בבית הכנסת לתפילות היום, ומאידך אחסוך מעצמי רעשי רקע מיותרים – כשאני מופיע לראשונה בציבור באופן שגרתי, בעודי ישוב על כיסא גלגלים.
'עיר הקודש צפת, זהו המקום', גמלה ההחלטה בלבי. שם אוכל לצאת ולבוא, ואף להתפלל את כל התפילות בציבור כרגיל, עם הזהות החדשה שלי, ללא שום מבט בוחן, וללא שום לחשושים ברקע. מה גם שנותר בזיכרוני טעם טוב מהתפנית הקודמת בחג השבועות האחרון, שאירעה דווקא במקום הזה, שכנראה מסוגל לתפניות חדות בנפש...
הימים הנחמדים והמתוקים של חודש אלול הולכים ומתמלאים בתפילות ותחינות, מצוות ומעשים טובים, ובעיקר ביגיעת המחשבה – לנסות להתייצב על דרך חדשה וטובה יותר.
כל יום שעובר מכריז על יום הדין, שנראה קרוב מתמיד. התכונה המרגשת יחד עם דריכות ומתח מביאים כל יהודי לחפש ולחקור – איך אני ניגש ליום הדין, ומה אני מביא אתי ליום הגדול הזה?!
הבנה שקטה חלחלה בי, כי צירוף המקרים הוא לא בכדי – ההופעה השגרתית הראשונה שלי עם זהות של אדם נכה, שנפלה דווקא ביום הזה, מלמדת כי יש קשר מהותי ועמוק בין שניהם.
זאת היא נקודת המוצא, שממנה אגש לפתוח את הנושא המרכזי – מהותו של יום ראש השנה, "אמרו לפני מלכויות".
נאמן לדרכי, אני מנסה למצוא את הקשר האישי שלי לאירוע.
תחת הרושם העז של הצעד האחרון שעשיתי, שבו ביטלתי את רצוני בפני רצונו יתברך, במחיר יקר מבחינתי. חציתי את הקו האדום שלי, והכנסתי את עצמי להיות תחת שליטה מלאה של בורא העולם. עוד בטרם אפתח את הנושא, צפה בי נימה אופטימית.
עולה בי תחושה, כי לכאורה אני כבר אחרי הכל. הקדמתי לקיים בהידור רב את עבודת המלכויות השנתית שלי. בתפיסה הזאת, ראש השנה הקרוב הולך להיות די משעמם עבורי,יהיה עלי רק להתייצב כדי להפגין נוכחות, ולחתום על המסמכים הדרושים, ובכך אני מסודר.
אולם לאחר עיון מעמיק בסוגייה, נדרשתי לשאלה תמימה, אך חדה ונוקבת – האם יתכן כי באנו לעולם רק כדי להיות נשלטים על ידו יתברך?! האם חובתנו בעולמנו מסתכמת כולה בלהסתדר אתו ולא למרוד בו?!
אם אכן כך היה, תחושת השלווה והשאננות שלי אולי מוצדקת מעט. אלא שכפי שמתבאר בכל מקור – הקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב לנו, והאופן המושלם להגיע לתכלית הזאת הוא בהיותו מלך עלינו. ואם אמרנו "מלכות", אמרנו הכל!
המלכות בשונה מממשלה, כל התהוותה וקיומה הוא מהבחירה הטהורה של העם במלך. ומשכך, ככל שתהיה יותר בחירה, כך תהיה יותר מלכות.
כיהודים מאמינים, שומרי תורה ומצוות, ה"בחירה" קצת רחוקה ומנותקת מעולם המושגים שלנו, שהרי בכל מה שנוגע לבחירה בין רע לטוב, בדרך כלל הרצון הפנימי והעיקרי שלנו הוא לבחור בטוב כפי שאנו מחויבים ומחונכים.
אם היה בידינו, אף היינו מסלקים מעלינו את היצר הרע כליל, ומבטיחים לעצמנו בחירה תמידית בטוב. כך שבמערכת הזאת אין בקרבנו רצון אמיתי ודומיננטי שמתנגד אל הבחירה בטוב.
אם אכן כך, עלינו לחפש, היכן הוא המקום שבו כוח הבחירה שלנו נותר חופשי ומשוחרר, ושם נוכל עדיין למצוא לו ביטוי.
אם נתבונן, נמצא כי בשונה מחובות האיברים, שהם המצוות המעשיות, שם ברור ומוגדר מהו קיום המצווה ומהו ביטולה, בחובות הלבבות ההגדרה איננה ברורה ומפורשת לנו. היא תלויה בפרמטרים רבים, ובין היתר בעוצמת כוחות הנפש העכשוויים של כל אחד ואחד.
וכשנבוא לדבר על חובת הלב כ"ואהבת את ה' אלקיך", שבה אנו עוסקים. לא נוכל להגדיר את האדם כמבטל מצווה זו כל עוד הוא אינו מבעט בהנהגת ה'. ולכן שם, עמוק בחדרי הלב – מדור הרצונות והמאוויים, נותר לנו מרחב בטוח לבחור האם לרצות באשר ירצה יוצרנו, או להסתפק בלבטל את רצוננו בפני רצונו, כשבתווך דרגות שונות למכביר.
כאן מקומה של הבחירה לקחת את החוק לידיים, ולהיות שחקן פעיל על מלא. כשעל ידי הבחירה שניתנה לאדם, בכוחו לצמצם את ההתנגדות שבתוכו, ולהשאיר אותה במקומה המינימלי ככאב אנושי, כזה שאינו מתיימר לשנות או להחליף מציאות, אלא רק תגובה טבעית של גוף שמתמודד עם קושי.
ובחזרה אל המלכות.
כאשר יהודי בנדבה גמורה, מרצונו החופשי, בוחר לרצות את רצון יוצרו, ולבער מקרבו כל התנגדות אקטיבית (פעילה ויזומה), הרי לך קבלת מלכות אמיתית ומקורית, כזו שבאה מבחירה אמיתית וטהורה.
לאחר הצלילה העמוקה הזאת, אני שב אל עצמי ואל מקומי, מנסה לראות היכן אני ממוקם, נכון לרגעים אלה.
ושוב אני חוזר אל אותה נקודה, אמנם עברתי מסע ארוך ומרשים, חציתי את מחסום הפחד השחור והמיירא. אך שיירתי לעצמי את הזכות הבסיסית – לשאת אתי צביטה בלב, בתקווה מדומה שהיא זאת שתשמור על הקיום שלי, ותיתן לי נוכחות גם בתוך ים של הכנעה והתבטלות.
בתפיסה השטחית והרדודה, העוול הכי גרוע שאפשר לעשות לבן אדם הוא להכות ולייסר אותו, ובמקביל לשלול ממנו גם את האפשרות להצטער ולכאוב. זה בפירוש רציחת האגו. אך במבט רחב יותר, אני זוכה בכך להרחיב את האגו שלי על עולם שלם, שהרי כדאית היא המלכת ה' אמיתית של יהודי אחד – לברוא עבורה עולם מלא!
וזה בדיוק מה שנדרש ממני כדי להיות חלק מזה – להיות מאובחן במחלה כרונית, להתמודד ואף לשבת על כיסא של נכים, ויחד עם כל זה, לוותר על הצביטה בלב, ולחיות כאילו לא נעשה אתי שום דבר בניגוד לדעתי!!!
אינני חייב לעשות את הצעד הזה, אוכל להישאר יהודי טוב וצדיק, ואף לזכות לתאר "מקבל ייסורים באהבה" גם בלעדיו. אולם אם ארצה באמת לזכות ל"מלכויות תשפ"ג" באופן המושלם, כפי שלא זכיתי מעולם, זהו המקום.
לאחר המסקנה המפורשת כל כך, קבלתי מתנה נוספת – חרדת הדין. אמנם לא זכיתי לחוש "סמר מפחדך בשרי", וחיל ורעדה עדיין לא אוחזים בי מאימת גזר הדין. אבל קבלתי חרדה חיובית, עם טעם מתוק – ככל שהתקרב יום ההמלכה, מצאתי את עצמי דרוך ומתוח, כיצד יראה החלק שלי באירוע, ואילו משבצת אזכה למלא. האם אזכה להיות מאותם אלו שכל עצמיותם אומרת מלכות ה', או שאסתפק בקריאה בקול גדול – יחי המלך!
לאחר עבודת מחקר כה שורשית ועמוקה, זכיתי בס"ד לבא אל היום הגדול מצויד במחזור תפילה חדש ומהודר – פירוש אישי ומקורי לכל מערכת עבודת היום, התפילות, הפיוטים, והתקיעות, ובמרכז – אמרו לפני מלכויות.
אך ה"יהלום שבכתר", בקטע הבא.
* * *
"ובבן הנעקד ישבית מדיננו".
עקידת יצחק, זהו המסמך המטלטל שבו אנו מנופפים למעלה מ-3000 שנה, ובכל שנה ושנה יוצאים בדימוס בזכותו.
ובחזרה לתיאור המטלטל שבו פתחנו.
השימוש במונח "עקידה" בהקשר הזה איננו מטאפורי. הרצון האישי – הזרוע הנטויה של הדעת שלנו, זהו "מרכז העצבים" של הנפש, הדבר הכי קריטי עבורה. ויתור והקרבה בזה למענו יתברך – זוהי מסירות נפש של ממש.
לא בכל יום הקב"ה פונה ליהודי ומבקש "קח נא את בנך", אך לעיתים אנו עומדים כן בפני פנייה מפורשת – קח נא את רצונך, והעלהו לי לעולה.
וזהו ה"מכה בפטיש" של המסע הארוך והמפותל הזה – כשיהודי מבין כי בורא העולם "בי חפץ ונכסוף את לבבי לו לחשוף", לא בקלות יוכל להישאר אדיש למול זה.
התחושה כי אני, הקטן והדל, יכול להקריב קרבן יקר ונדיב לפני מלך העולם ולעשות לו נחת רוח, מחליפה את התחושה המרירה והחמוצה של ההכנעה וההתבטלות. מוויתור והפסד למנחה וקרבן.
* * *
מנהג קדוש סיגלתי לעצמי בשנים האחרונות, לשבת בצהרי יום ראש השנה לשעת איכות עם בורא העולם.
ברגעים האלו אני יושב ושוטח את כל השנה האחרונה, על כל תהפוכותיה, שלב אחר שלב, תחנה אחר תחנה. וכשזו פרוסה לפני כפסיפס מרהיב, וממבט גבוה של קדושת היום, אתמלא השראה מתוקה ואומר בכנות "תודה רבה" על ה-כ-ל.
לאחר מכן אני פותח בתפילה טהורה שבוקעת ממעמקי, מפרש בפרטות את רצונותי ומאוויי לשנה הבאה, ומתחנן בפני שומע תפילה שיזכור אותי לחיים טובים. כך מדי שנה.
עתה, לאחר חודש שלם של "עבודת מלכויות", ועם תפילות היום הארוכות שנטענו בכמות נדיבה של תשוקה, כיסופים ודמעות שליש לזכות להגיע לרגע הזה, הנה זה בא.
שעת צהריים מוקדמת. כל בני הבית על יצועיהם, מנסים לחטוף תנומה קלה, להחליף כוחות להמשך עבודת היום. רק אני נותרתי עירני ודרוך, לקראת הרגע המכונן בחיי.
נפניתי למרפסת הקסומה שהתרוקנה לחלוטין, מותירה לי מרחב בטוח וסטרילי להיות שם ברגעים המרטיטים האלה ביחידות, רק אני והוא יתברך.
התמקמתי במרכזה, כשאני ישוב על "כיסא המלכות". למולי נוף עוצר נשימה, רכס הרים צפתי, שבמרכזו מבצבץ ציונו הקדוש של אדוננו רשב"י, רומז לי בחגיגיות על סגירת מעגל ענק...
לאחר דקות ארוכות של הודאה מפורטת על העבר, אני עובר לשלב של בקשה על העתיד, ואז הלב נפתח, ומתוכו בוקעת מאליה בקשה קטנה וצנועה, חובקת זרועות עולם – ''אבא, אני סומך עליך בעיניים עצומות, אני לא מבקש ממך כלום... בקשה אחת יש לי – שתיתן לי את הזכות להיות שלם ותמים עם הנהגתך, להרגיש שאני בידיים שלך - והכי טוב לי בעולם. אבא רחמן, אנא תציל אותי מכל תחושה של מסכנות או מרמור. שבענו מטובך, זכני לחוש תחושת שבע אמיתית – שלא חסר לי כלום, שאתה עושה לי כל צרכי".
ויענה אביו בא-ל חי מחסה,
כי הוא אשר יראה לעולה השה,
בני, נבנה היום לפניו כיסא,
אז יאמיר זבח והזובח.
[פיוט "עת שערי רצון" – ראש השנה]
