בפרשת השבוע, פרשת שמות, עם פתיחת ספר הגאולה, מתארת התורה את צמיחתו המופלאה של עם ישראל בלב מצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם" (שמות א', ז'). פסוק זה, הנקרא פעמים רבות כעדות לריבוי טבעי ומואץ, מקבל ביאור עמוק ומרגש בדברי ה"זרע שמשון" - ביאור החושף נס חבוי בין מילות התורה.
ה"זרע שמשון" מבאר את הפסוק על פי מדרש חז״ל (שמות רבה א', י״ב), המספר על גזרותיו הקשות של פרעה שביקש למנוע את התרבותו של עם ישראל. בשל כך נאלצו נשות ישראל ללדת בשדות, הרחק מעיני המצרים. הקב״ה, ברחמיו המרובים, שלח מלאך לסייע לתינוקות, ועשה להם שני עיגולים - אחד של שמן ואחד של דבש - מהם היו יונקים ומתקיימים בדרך נס.
כאשר המצרים גילו את מקום הימצאם ורצו להורגם, התחולל נס נוסף: התינוקות היו נבלעים באדמה וכך ניצלו מיד רודפיהם. על פי זה, מסביר ה"זרע שמשון", המילים "ותימלא הארץ אותם" אינן רק תיאור של ריבוי כמותי, אלא רמז כפשוטו ממש - הארץ עצמה נתמלאה מהם, שכן התינוקות נבלעו בקרקע כדי להינצל.
כך מתגלה בפסוק אחד רובד נוסף של עומק אלוקי: לא רק שעם ישראל התרבה למרות הגזרות, אלא שהבריאה כולה - ואף האדמה עצמה - התגייסה לשמור עליו. מסר זה, הנקרא דווקא בימי ראשית השעבוד, מהווה פתח של נחמה ואמונה, ומזכיר כי גם בשעות האפלות ביותר, ההשגחה האלוקית פועלת בדרכים נסתרות ומופלאות.
