"מחלון הבית הייתי רואה את מי שניסתה לרצוח אותי": מוריה כהן על הפיגוע ועל האמונה לאורך הדרך

בבוקר יום רביעי קריר בחודש טבת, לפני ארבע שנים, ארגנה מוריה כהן את חמשת ילדיה למוסדות החינוך. כמה דקות אחרי השעה שבע, הם כבר היו מוכנים. היא לבשה סוודר ובמחשבה שנייה עטתה גם מעיל – מזג האוויר לא הצדיק את שניהם, אך פרט זה יתברר כמשמעותי בהמשך.

כבר ברגע היציאה מביתם, הבחינה כהן בנערה כבת 14 שמתלווה אליהם. היא סברה לתומה שמדובר בתלמידת בית ספר, ולא ייחסה לה מחשבה מיוחדת. כעבור דקה, היא חשה מכה עזה בגבה ושמעה את בנה בן ה-5 שואל בתמימות: 'אמא, למה יש לך סכין בגב?'.

ילדיה של מוריה

"בית תמיד יהיה בית"

מוריה ובעלה דביר הם הורים לשמונה ועובדים כאנשי חינוך. מתחילת השנה הנוכחית הם מתגוררים באחד מיישובי הבקעה, וזאת לאחר עשור של מגורים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים.

"שנינו למדנו בעיר העתיקה, בישיבה ובמדרשה", היא מספרת מה הביא אותם לשכונה. "חיפשנו מקום שיהיה מצד אחד שקט, ומצד שני קרוב מאוד לעיר העתיקה. גילינו ששכונת שמעון הצדיק היא מקום נגיש ונוח. אני מאוד אוהבת את המקום. זאת שכונה שונה משכונות אחרות בירושלים – היא נמצאת באזור שהוא מעט יותר מיושן ורגוע ביחס לעיר, מגוונת מבחינת סגנונות האנשים וקהילתית מאוד".

לפני כחמש שנים, כחודש לפני מבצע "שומר החומות", השקט בשכונה השלווה הופר באחת. מוריה מתארת חודש רמדאן לא פשוט, מלווה בניסיונות פריצה למתחם, זריקת אבנים והיתקלויות לא נעימות ברחוב. "במשך חודש וחצי היה מאוד מאתגר. לאחר מכן הרוחות קצת נרגעו, אבל היחס ברחוב השתנה לרעה". היא מציינת כי למרות שההתקפות הקשות פסקו, הם סבלו עדיין מהתגרויות חוזרות ונשנות שכללו קללות ויריקות.

היה לכם ברור שאתם נשארים גם בתקופה כזו?

"בית זה בית. הבית הוא המקום שאתה מרגיש בו הכי בטוח, ולפני כן היו לנו שש שנים מעולות בשכונה. היה לנו ברור שזאת תקופה שתחלוף". לדבריה, הם לא חשו השפעה שלילית על ילדיהם, והשדר היה 'עסקים כרגיל'.

היא מוסיפה כי "שכונת שמעון הצדיק מחברת בין השכונות הישנות לחדשות ובין הקודש לחול. אני מרגישה שיש שם מקום של חיבורים. אם לא יהיו שם יהודים, אנחנו מאבדים את החיבור הזה". פיגוע הדקירה התרחש ברקע ההסלמה הביטחונית, כשמונה חודשים לאחר מכן.

פלייר שמוריה פרסמה השנה, במלאת 4 שנים לפיגוע ולנס הצלתה

"קודם כל לדאוג לילדים"

הכרת את המחבלת?

"הפרצוף היה מוכר לי, אבל לא ידעתי לומר מי זאת או להצביע על הבית בו היא גרה. גם לא ידעתי בוודאות האם היא גרה בשכונה או רק לומדת בבית ספר באזור".

על בוקר הפיגוע היא מספרת: "הגענו לצומת, וחלפתי על פניה ביחד עם הילדים. פתאום הרגשתי מכה חזקה מאוד בגב. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה: 'אין מצב שזה קרה לי'. מיד צעקתי, והמחבלת ברחה".

מה שהעסיק את מוריה ברגעים הראשונים לאחר הפיגוע הייתה הדאגה לילדיה. "ידעתי שהם חייבים מענה מהיר. בעלי היה במילואים, והמענה הכי מהיר הייתה חמותי, שגרה בשכונה סמוכה. התקשרתי אליה ואמרתי: 'דקרו אותי בגב, אני צריכה שתבואו לקחת את הילדים'.

"אחר כך חשבתי שזה ממש לא יפה מצידי להנחית ככה את הדברים", היא צוחקת, "אבל הייתי מאוד פרקטית ברגעים הללו. הרי למד"א בטוח כבר יקראו - אנשים רואים שאני מסתובבת עם סכין בגב. אבל ילד שנשאר עם שוטרים לבד, זה עלול להשאיר אצלו רושם לא חיובי. הם ממילא ראו בדקות הללו דברים שהם לא אמורים לראות".

בעקבות הפציעה, שדה הראייה שלה התערפל והצטמצם. בתעצומות נפש היא המשיכה לצעוד עם הילדים לאזור מרכזי, שם העוברים והשבים הזעיקו עבורה טיפול רפואי. היא נזכרת כיצד במהלך הנסיעה לבית החולים שאלה ללא הרף מה קורה עם ילדיה. רק כאשר אנשי הצוות הרפואי ביררו את הנושא, והבהירו לה כי הם הועברו לידי בני משפחה, היא הרשתה לעצמה להירגע.

"רחמים גדולים"

בגלל שהסכין גדולה במיוחד, ונראה היה שנתקעה עמוק בגבה, מצבה הראשוני הוגדר כקשה. "התחזיות היו פיצוץ של הריאות או יציאה של נוזל מעמוד השדרה שתוביל לשיתוק. אלו האופציות שנתנו לי.

"לי היה ברור שאחיה, ושיש לי עוד הרבה מה לעשות בעולם הזה. עמדה לי בראש המחשבה שיש לי חמישה ילדים ואני רוצה לגדל אותם. כל הנסיעה רק התפללתי לריבונו של עולם: 'אני אתן את המקסימום, תן לי את האפשרות הנוספת לחיות - בלי שיתוק, ובלי בעיות בריאותיות'. במקביל לתפילה, חשתי ביטחון פנימי שאצא מזה".

בבית החולים הוציאו הרופאים בזהירות את הסכין מגופה, וערכו לה בדיקות מקיפות. למרבה הפלא, הסכין לא פגעה באף איבר משמעותי. "הייתי לבושה בהרבה שכבות", היא צוחקת, "זה נס מטורף שהייתי לבושה כל כך טוב. זה גם היה מפתיע, כי אני אוהבת קור ונדיר מאוד שאני לוקחת מעיל. בבוקר הזה יצאתי עם עגלה, ותכננתי שאניח בה את המעיל בהמשך. חסד גדול והמון רחמים גדולים שריבונו של עולם עשה איתנו, ושמר עליי ועל הילדים".

לאחר הבדיקות, הפציעה הוגדרה כקלה. כהן נדרשה לעבור טיפול מכאיב על מנת לאחות את פצע הדקירה העמוק, והשלכות הפציעה ליוו אותה חודשים קדימה. למרות זאת, היא ביקשה להשתחרר מבית החולים כבר באותו יום, כדי לשוב לילדיה. את הטיפול היא המשיכה לקבל במסגרת קופת חולים בקהילה.

הפיגוע היה לא רחוק מהבית. איך הייתה עבורך החזרה למקום?

"לא היה פשוט", היא מודה. "אבל בעלי לא ויתר לי. יום למחרת הוא אמר לי: 'מוריה, אנחנו הולכים ביחד, ברגל, לגן'". היא הסתכלה עליו בתדהמה, אך הוא התעקש. "הלכנו, למרות שהכול טרי והנפש עוד סוערת. בפסיכולוגיה מסבירים שלחזור לפעילות זה ממש מרפא.

"רעדתי מפחד בהליכה הזאת. די בהתחלה נהייתי לבנה והתיישבתי. בעלי הרגיע אותי ואמר: 'תשתי ואנחנו ממשיכים'. למרות שלא היה פשוט, התעודדתי מההבנה שאוכל לעשות את הדרך הזאת שוב מבלי שיקרה שום דבר. הכרחתי את עצמי ללכת שוב ושוב באותו מסלול, כדי להבין שבשגרה לא אמורים לקרות דברים כאלו.

"זאת הייתה מלחמה יומיומית עם הפחד, אבל הבחירה הייתה ברורה לי מאוד. כוח החיים יותר חזק. בנוסף, כל הזמן עמדה מול עיניי עובדת היותי אימא. ידעתי שהאופן בו אראה את המציאות ישפיע על הילדים שלי, ויש לי אחריות. אם אני רואה את המציאות כמציאות שהיא מלאת טוב, הילדים יבינו שהעולם הוא טוב. נכון, יש גם נקודות בעייתיות, אבל ברובו המוחלט העולם הוא טוב".

"לשנות מבט"

עד כמה הייתם מעורבים בהליך המשפטי מול המחבלת?

"בהתחלה לא הייתי מעורבת. הרגשתי שזה גורם לי לחלישות. בכל פעם שביקשו שאעיד נגדה, ביקשתי לא לעשות זאת. ביום הפיגוע, ראיתי אותה מיד לאחר מעשה, וידעתי לזהות מי היא. אבל להביט בפניו של רשע זה חודר עמוק, ומותיר רושם רע בנפש.

"כמשפחה, התמקדנו בשאיפות קדימה. הרי העבר לא ישתנה, אבל המציאות העתידית יכולה להשתנות. היינו בשלב הריפוי שלי ושל הילדים". היא משתפת כי הפיגוע הותיר את חותמו: ילדיה נדרשו לטיפולים פסיכולוגיים, ואחד מבניה אף החל לגמגם. "הפסיכולוגים אמרו לי להגיד לילד: 'תדע שאתה מגמגם, ייתכן וזה יעבור, ייתכן ולא, אבל אפשר לחיות עם זה'. אני זוכרת שחשבתי בליבי: איך אעמוד מול הילד שלי, ואגיד לו דבר כזה?

"ניגשתי אליו ואמרתי: 'אתה יודע מה זה מגמגם?', והוא ענה לי, בפשטות מלאת תום, משפט שעד היום מחזק אותי: 'אימא, משה רבנו היה מגמגם'. הבנתי שהוא אומר לי בשפתו: 'אל תדאגי, אני בסדר עם זה. גדולים ממני גמגמו'. אחרי התשובה הזו, התפילות שלי היו אחרות. לא ביקשתי שהוא לא יגמגם, אלא שהוא יחיה עם זה בטוב. הוא לימד אותי איך צריך לשנות מבט ולהסתכל אחרת על המציאות".

איך באמת מתווכים לילדים את מה שאירע מול עיניהם?

"כבר בבית החולים, נפגשתי עם פסיכיאטר ילדים צדיק, ד"ר בן הרוש. הוא התפנה מעיסוקיו הרבים, ישב איתי והדריך אותי מה לומר להם". מוריה קיבלה הדרכה למסגר לילדיה את היום. ההנחיה הייתה להיזכר יחד איתם מה קרה עוד לפני היציאה מהבית, לדבר במילים פשוטות על הפיגוע, ובעיקר להראות להם כיצד המציאות נמשכה גם אחריו – כשסבתא הגיעה לאסוף אותם, כשהם צברו חוויות בהמשך. "להסביר להם עד כמה הסדר של החיים ממשיך להתנהל בצורה תקינה".

"מסירות נפש עבור הכלל"

שנתיים לתוך ההתמודדות והמאבק לחזור לחיי שגרה תקינים, הגיעה סיטואציה שנייה לא פשוטה לפתחה של משפחת כהן, כאשר המחבלת שוחררה מהמאסר.

ההליך המשפטי כנגד המחבלת נמשך כשנתיים, שבסופן נידונה ל-13 שנות מאסר. שבועיים בלבד לאחר שהחלה לרצות את עונשה, היא שוחררה במסגרת עסקה לשחרור חטופים מעזה וחזרה להתגורר בבית הוריה, סמוך מאוד לבית משפחת כהן. ההודעה על חזרת המרצחת לשכונה התקבלה כאשר דביר היה בתקופת מילואים ארוכה, והשמחה בחזרת החטופים לוותה באכזבה ובתסכול בשל שחרורה מהכלא.

מוריה משתפת בכנות במורכבות המשפחתית. "כשהמחבלת קיבלה את גזר הדין, אמרתי לילדים שהיא תהיה בכלא. המציאות הייתה גם ככה מעורערת, בגלל שאבא לא נמצא. הסברתי לילדים שבמציאות יש דברים שאנחנו לא תמיד מבינים. יש לנו הרבה פעמים שאלות עם הכלל והפרט. מה הכלל זקוק ומה הפרט זקוק. ולפעמים אנחנו, כפרטים, צריכים למסור את הנפש.

"אמרתי להם שאנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה, אבל כנראה שהמחבלת לא תחיה חיים רגילים, ועוד תחזור לכלא מתישהו, וכמובן שאנחנו נדאג שתהיה עלינו שמירה. ילד רוצה שמירה וביטחון במובן הכי טכני". היא מציינת, כי להפתעתה ילדיה קיבלו בהבנה את הדברים. "הם מונחים הרבה יותר במציאות ממה שאנחנו חושבים. ילד מבין שיש פה איזושהי הקרבה לכלל".

"מקבלים את הכוח מירושלים"

היא מתקשה להיזכר ברגעי חזרתה של המחבלת לשכונה. "למרות שהבטיחו לנו שלא תהיה מסיבת שחרור, ראינו את קבלת הפנים שערכו לה. אלו היו רגעי משבר, בהן חשתי שהמציאות הזויה. סגרתי את הווילונות, והחלטתי שאני לא נכנסת לכך רגשית ולא רואה את זה".

מוריה החליטה לצאת למאבק, בדרישה כי לכל הפחות המחבלת, שניסתה לגדוע את חייה, לא תגור בסמיכות אליה ולילדיה. "הייתי יוצאת מהבית ורואה את מי שניסתה לרצוח אותי. התפללתי שהילדים לא זוכרים מי זאת. כבר לא ידעתי מה לחשוב.

"ניהלנו מאבק עיקש – הן בהעברת חוקים בכנסת, ועד לרמת הפרקטיקה בבית המשפט". במסגרת המאבק, היא נדרשה לראשונה להגיע לעדות פנים מול פנים מול המחבלת. "אספתי את כל כוחות החיים כדי להגיע, והשופטת, בקור רוח, ענתה לי: 'אבל מה הבעיה? הנה, כבר כמה חודשים את גרה לידה'. נותרתי ללא מילים. הרי ההליך המשפטי לקח זמן, ולכן עברה חצי שנה, ובינתיים אני מתמודדת יום-יום עם מציאות הזויה". שנה וחצי לאחר שהמחבלת שוחררה, החליטו מוריה ובעלה לעזוב בכאב את השכונה.

באיזו אמירה עזבתם?

"כשיצאנו למאבק, התייעצתי עם תלמידי חכמים, ושאלתי אותם עד כמה להיאבק. התשובה שקיבלתי הייתה להיאבק כל עוד זה לא מפיל את רוח העם. הרי היינו עוד בפתחה של המלחמה ואחרי האובדן הגדול. זה מה שהוביל אותי. מצד אחד נלחמתי, אבל מצד שני – ברגיעה ומתוך הבנה שאם זה מה שנגזר, זה מה שנגזר".

היא מסבירה כי ההחלטה לעזוב את השכונה התקבלה לאחר שהמאבק נחל כישלון, ובעקבות הכתף הקרה לה זכו מבתי המשפט. בני הזוג הגיעו להבנה, כי שליחותם בעולם צריכה להיות כי במקום חדש. "רצינו לחיות חיים בריאים, ושגם לנו וגם לילדינו יהיה ברור מהם חיים תקינים. העין מתרגלת לראות את המחבלת הולכת ברחוב, אבל זה לא בסדר, זה טשטוש. זאת הייתה נקודה שהייתה חשובה לנו – שהעין לא תתרגל לטשטוש.

"החלטנו ללכת לשליחות חדשה, וליישב את הבקעה. גם השליחות הזו דורשת הרבה סבלנות. אני מאמינה שהכוח הוא מירושלים. אנחנו מקימים משפחה גדולה, משפחה שמאמינה בטוב. מה שמלווה אותנו הוא המשפט: 'והנצח זו ירושלים'. גם כשאנחנו נמצאים במקום אחר, הנפש שלנו מכוונת ומקבלת את כוחה מירושלים".