בזכות מזוזה: כך חזרה אשת הכמורה ליהדות

בבוקר חורפי בבית העלמין, בין מצבות שותקות ורוח קלה שמניעה עלים יבשים, נולד מחדש סיפור שהתחיל בכלל הרחק משם – במנזר נוצרי באנגליה, עם מזוזה קטנה אחת על משקוף דלת. ליד הקבר המשפחתי עומדת טוני, שהיום נקראת טובה. עיניה מתמלאות דמעות כשהיא מספרת איך חתיכת קלף זעירה הפכה את הציר של חייה ושל משפחתה.

טוניקה מארלו נולדה באנגליה למשפחה בנישואי תערובת, למרבה הצער: אמא יהודייה ממשפחת דמורדו, ואב אנגליקני, כומר בקהילתו. מבחינתה, הדרך הייתה ברורה: עזיבת היהדות, בנייה של זהות נוצרית עמוקה, טיפוס מדורג אל שורות ההנהגה הדתית. היא הפכה לאשת כמורה בולטת, מרצה, דמות נערצת בקהילה, כזו שמאמינה בלב שלם שדרכה היא האמת. סיפורה המלא יתועד שנים אחר כך בספר האוטוביוגרפי שלה: To Play With Fire (בהוצאה העברית: "לשחק באש").

אבל הרבה לפני הספר, הרבה לפני ההרצאות בעולם, רגע אחד קטן התחיל את כל הדרמה. הכל החל בביקורים העקשניים של הדוד מארץ ישראל, סמואל (סמי) דמורדו, שלא השלים עם זה שבני משפחתו נבלעו בנצרות. אביו, רפאל דמורדו, ישב שבעה על בתו שהתרחקה מעם ישראל. סמי לא ישב שבעה – הוא עלה על מטוס. שוב ושוב.

בכל פעם היה מגיע למנזר האנגלי, מתיישב מול אחייניתו ומפציר בה במילים פשוטות: תבואי לישראל. לא בשביל ויכוח תיאולוגי ולא לשיחה על דוגמה, רק ליום אחד. אם לא תתחברי, כך הבטיח, אני מחזיר אותך מיד אל המטוס. הוא לא ניסה לשבור את אמונתה. להיפך, הוא הוקסם מעוצמתה. הלוואי שהייתה לי אמונה חזקה כמו שלך, אמר לה פעם. משפט של אדם דתי שמכיר בעומק הנשמה של מי שמולו, גם כשהיא הולכת לכיוון הפוך משלו.

טוני סירבה. שוב ושוב. היא הייתה משוכנעת שיהודה טעה, שהיא גויה לכל דבר לפי מה שלימדו אותה, ושהייעוד שלה נמצא בכנסייה, לא בבית כנסת. אבל דווקא בשיא ההתנגדות, נפל פתאום רעיון בראשה. מבלי להבין בדיוק מה היא אומרת, השיבה סוף סוף לדוד העקשן: "אם אתה רוצה להביא לי משהו מישראל, תשלח לי מזוזה לדלת חדרי במדרשת הכמורה".

הבקשה הזו, הכמעט תמימה, היא נקודת המפנה. דוד סמי חוזר לארץ, קונה מזוזה פשוטה, כותב מכתב, אורז ושולח. טוני, אשת הכמורה, קובעת מזוזה על משקוף חדרה בתוך מוסד נוצרי באנגליה. במקום שבו הצלבים תלויים על הקירות, ננעצת עכשיו קופסה קטנה שבתוכה מגולגלים פסוקי "שמע ישראל". ברגע הזה, בלי שאיש ישים לב, נוצר סדק ראשון בחומת הזהות שבנתה.

מסביב, הכנסייה ממשיכה לפעול כסדרה. הרצאות, תפילות, טקסים. אבל בחדר הקטן, לצד המיטה, נעוצה מזוזה שקטה שמזכירה לה בכל כניסה ויציאה מי היא לפי ההלכה, ולמי היא שייכת בעומק השורש, גם אם מבחוץ היא עטויה בגלימה אחרת. שנים אחר כך תספר טובה מרדכי בהרצאותיה כי המפגש עם הזהות היהודית דרך דודה, ודרך הקשר החי לארץ ולמשפחה, היה אחד הזרעים הראשונים למסע הארוך בחזרה אל יהדותה.

הסיפור המשפחתי לא עוצר שם. דוד סמי לא מוותר. הוא חוזר שוב ושוב, ממשיך להזכיר לה שהעם היהודי מקבל אותה כבת, לא כזרה. בבית, בארץ ישראל, משפחת דמורדו נושאת כאב אמיתי. מצד אחד – אב שישב שבעה על בתו, מצד שני – בן שנלחם שנים להשיב את בני משפחתו אל העם. על קו לונדון-צפת נמתח חוט עדין, עשוי דמעות, תפילות, ביקורים וטלפונים.

בסופו של דבר, החוט הזה מתעבה. טוניקה מארלו הופכת לטובה מרדכי. לא עוד אשת כמורה אנגלית, אלא יהודייה שגרה בצפת, משתרשת מחדש בעולם ההלכה, בונה משפחה ומקדישה את חייה להרצאות על המשמעות של להיות יהודי בעולם מודרני, על זהות, בחירה וחזרה הביתה.

הכתיבה שלה והעדות האישית הפכו אותה לדמות מוכרת בקהילות רבות. אבל בלב כל ההרצאות, מאחורי כל הדפים והבימות, מסתתר עדיין אותו רגע קטן של ברזל ומסמרים. מזוזה אחת שקובע יהודי אחד עקשן בדלת של מנזר באנגליה, מתוך אמונה שלעולם לא מאוחר מדי להזכיר ליהודי מי הוא.