יוסף הצדיק מציע לנו עדשה אחרת: אולי בכלל נשלחת. אולי זו לא נפילה, אלא מעבר

הפרשה נפתחת במילה אחת: ויגש.

יהודה ניגש.

לא כתוב ניגש בגבורה, לא ניגש בקול תרועה. רק ניגש. צעד אחד קדימה במקום שבו רוב האנשים היו עושים צעד אחורה. זה הרגע שבו אדם מבטל את כל ה"לא מתאים עכשיו" וה"אני לא יכול", ומניח את עצמו בלב המערכה. לא כי הוא גיבור, אלא כי הוא אח אוהב ומסור.

ויש בתנועה הזו משהו שמרפא את השנים הארוכות של השתיקות והחשד. יהודה עומד מול מה שהחיים מחזירים לו, מול אותו מבחן־לב עתיק של מכירת יוסף, והוא בוחר אחרת. הוא מציע את עצמו. הגוף שלו אומר "אני כאן". הנשמה שלו אומרת "הפעם נאהב עד הסוף".

ובאותו רגע, משהו ביוסף נשבר. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הכרה. שנים הוא בנה את השריון שלו, עטף את עצמו בכוח ובסמכות ובשם חדש. אבל אז הוא רואה מולו את האחים שלו, עומדים אחרת, מדברים אחרת, בוחרים אחרת. והוא מבין שמה שתלש אותו מהמשפחה חוזר עכשיו לתקן את הקרע.

"אני יוסף".

שתי מילים שמסירות את כל המסכות. פתאום אין שליט מצרי, אין מבטא זר, אין כבוד מלכות. רק ילד אחד שאהב את אחיו כל השנים וקיווה שגם הם יאהבו אותו בחזרה.

ומיד אחרי שהלב נפתח, מגיע המשפט שמחזיק בתוכו את כל האמונה של החסידות: "כי למחיה שלחני אלוקים".

זוהי נקודת המפנה, המקום שבו אדם מפסיק לראות את העבר כטעות, ומתחיל לראות אותו כתוכנית. לא כאוסף פגיעות, אלא כקרקע שעליה הכל היה אמור לצמוח.

וזה הרגע שבו הפרשה מדברת ישירות אלינו. אל המקום הכי מודרני והכי יומיומי שיש. אל האופן שבו אנחנו מפרשים את מה שקורה לנו.

כי כל אחת מאיתנו חווה את הרגע הזה שבו משהו לא מסתדר, משהו מתפרק, משהו לא מובן. והלב רץ מיד למסקנות: טעיתי. נפלתי. התבלבלתי.

ובדיוק שם, יוסף מציע לנו עדשה אחרת: אולי בכלל נשלחת. אולי זו לא נפילה, אלא מעבר. אולי מה שנראה כמו סוף הוא בעצם שלב בדרך.

הבעש"ט אמר שהשגחה פרטית היא לא רק לדעת שה’ מנהל את העולם, אלא להרגיש את זה כל רגע ורגע, לא רק בסוף המסע, אלא בכל הצעדים בדרך. להבין שבכל מה שקורה יש קריאה פנימית. וברגע שאנחנו קולטות את הקריאה הזו, גם המצרים שבתוכנו, הפחד, הדאגות, הישרדות־היתר – מתחילים להירגע.

אז מה לוקחים מזה ליום יום שלנו?

להיות קצת יהודה, שמוכן לגשת, לעשות את ההשתדלות ולא לחשוב על התוצאות.

קצת יוסף, שמסוגל לראות את התמונה הרחבה.

ובעיקר – לדעת שכל מה שקורה לנו כתוב בהשגחה פרטית, בדיוק של מי שיודע יותר טוב מכולנו, מה נכון עבורנו.