"בקטנה" עם אסי צובל: "הבית הוא מה שנותן לי את הכוח"

מאכל שמחזיר אותך לילדות.

"קרמבו. משהו שאני פחות אוכל היום, אבל כשהייתי ילד אהבתי מאוד".

שלושה חפצים שהיית לוקח איתך לאי בודד.

"ערכת תפילה – תפילין, טלית וסידור, זה אחד. טלפון – לדבר עם המשפחה. וליקוטי מוהר"ן או סיפורי מעשיות – אני מאוד מחובר לרבי נחמן".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"יש לי שניים. קודם כל, אני לא יכול לעמוד בפני פופקורן. אבל בעיקרון אני איש של מתוק, ואין כמו קרואסון שוקולד".

מה עוזר לך למלא את המצבר אחרי יום קשה?

"הבית. את שומעת אותי, אני כעת גמור לחלוטין אחרי סבב חנוכה מטורף של 40 הצגות. היה למשל יום בו היו לנו חמש הצגות במודיעין, ויום למחרת היינו צריכים להיות שוב במרכז, בפתח תקווה.

"גם בימים כאלו, העדפתי לחזור הביתה – על אף שזו נסיעה, ולמרות שיש לא מעט אנשים לישון אצלם באזור המרכז. בסופו של דבר, הבית הוא מה שנותן לי את הכוח. ממנו אני יוצא ואליו אני חוזר".

מה אנשים לא יודעים עליך?

"החיבור שלי לרבי נחמן הוא דבר שפחות מוכר לציבור. עד המלחמה באוקראינה הייתי נוסע לאומן, וכבר שנים ארוכות שאני לומד בכל שבוע את ליקוטי מוהר"ן עם פירוש של הרב שג"ר. לפני כמה שנים הייתה לי קבוצה שהנחיתי בה לימוד של סיפורי המעשיות".

מה הכי מפחיד אותך?

"הפחד שמלווה הרבה אמנים – להיות לא רלוונטי, ושהסיפורים שאני מספר לא ייגעו באנשים. עם כל ההתקדמות של העולם והטכנולוגיה, צריך מאמץ להדביק את הפער כי האנושות והאנשים משתנים. סיפורים שסיפרת אותם פעם, או באופנים שסיפרו אותם פעם, כבר לא שייכים, ואתה חייב לחדש ולהתחדש".

מתי בכית בפעם האחרונה?

"זה קרה ממש לא מזמן, כשחבר מהקהילה נפטר אחרי מחלה קשה. הוא היה חלק מחבורת הלימוד שלנו בסיפורי המעשיות, ומאוד אהב את הלימוד".

משהו שהיית רוצה לשפר בעצמך.

"מה זאת אומרת? יש מלא. אולי הייתי רוצה להיות אדם יותר נינוח. העיסוק באמנות ובעולמות הפרסום וההצגות מחייב אותי להיות מאוד חשוף וגם מאוד אנרגטי, וזה משפיע על החיים".

הרגע הכי כן שהיה לך בדיבור עם בורא עולם.

"אני עובר לפני התיבה בימים נוראים בקהילה אצלנו, ואז אני נכנס לשם עם כל הלב והנשמה. אני מתפלל על עם ישראל, על הקהילה ועל המשפחה. אבל גם ביום-יום יש הרבה רגעים כאלה. הרבה פעמים אני לוקח את התפילה ופשוט מנסה להגיד דיבור אחד של אמת.

"בגלל שאנחנו מתפללים יום-יום, שלוש תפילות ביום, אי אפשר להגיד שהמתח הרוחני והחיבור בכל רגע הוא ברמה הגבוהה ביותר. לא אצלי לפחות, אני לא יודע מה אצל אנשים אחרים. אבל אני מנסה שלכל הפחות יהיה לי רגע אחד בתפילה, בו אני מכוון במה שאני קורא.

על איזה חלום עוד לא ויתרת?

"הייתי רוצה לעשות סרט קולנוע או סדרה למבוגרים".

התכונה שאתה מעריך באנשים.

"יושר, אמת וכנות. הם הדברים שבעיניי הכי חשובים".

עם איזה אדם, שכבר לא איתנו, היית רוצה לשבת לשיחה?

"עם אבא שלי, שנפטר לפני שמונה שנים, והייתי רוצה לפגוש אותו שוב. אם הייתה לי עוד הזדמנות, הייתי מאוד שמח להיות בחדר כשרבי נחמן או רבי נתן אומרים תורה. זה מטורף בעיניי".

איך היית רוצה שיזכרו אותך אחרי 120?

"הייתי במילואים במלחמה האחרונה. התחלתי משמרת בחמ"ל, כסמל מבצעים, שעה אחרי התקרית הקשה בה נהרגו 21 לוחמים מהגדוד שלנו בהתמוטטות מבנה באזור אל-מע'אזי שבמרכז הרצועה.

"גם ברגעים מאוד קשים, כמו ברגע הזה ובאחרים, אנשים סיפרו לי שבכך שהצלחתי לשמור על רוח טובה ועל הומור, הייתי עבורם איזושהי נקודה של אור. אם אני יכול לדמיין את הלוויה שלי אחרי 120, הייתי רוצה שאנשים יתגלגלו שם מצחוק".

היצירה שלך שאתה הכי גאה בה.

"אחרי המילואים בצוק איתן התמודדתי עם פוסט טראומה, ובמשך שנים ארוכות נאבקתי להיות אבא, בעל ואיש, ופשוט לתפקד.

"ההתמודדות הביאה אותי לחבר הצגת יחיד עם תיאטרון פסיק ועוזי ביטון, והופעתי איתה באנגלית גם בברודווי שבניו יורק. אני יודע שההצגה ממש שינתה, ואפילו הצילה חיים של אנשים.

"בעולם המצולם – השנים הארוכות שעבדתי והובלתי את התוכן בערוץ מאיר. הובלנו מהפכה תרבותית שנתנה אלטרנטיבה חינוכית, ערכית ואומנותית ברמה גבוהה לילדי ישראל.

"יש הבדל בין הומור לבין רוח שטות. גם כשאני עושה את השטויות מול טוביה, זה יושב על משהו אמיתי, ולא סתם כדי להקניט אותו או לרדת עליו. אני חושב שזה הסוד של הומור בריא, שהוא מאפשר חשיבה וראייה מחוץ לקופסה, וממילא יושב על דברים עמוקים.

"היום, אחרי 20 שנה, אנשים ניגשים אליי ואומרים לי 'גדלתי עליך'. הדבר הזה ממלא אותי. אני באמת מרגיש שעשינו מהפכה".