הרש"ר הירש על הפרשה
מהו תפקידו של עם ישראל בעולם? פרשת ויגש בעקבות רש"ר הירש
במרכז הפרשה עומדת גישתו של יהודה אל יוסף. הרב הירש מדגיש כי המילה ויגש אינה רק תיאור פיזי של התקרבות, אלא תנועה נפשית: יהודה ניגש מתוך אחריות. הוא אינו עומד כמתחנן המבקש רחמים, אלא כאדם הלוקח אחריות על העתיד ועל עברו
- יהוסף יעבץ
- פורסם ה' טבת התשפ"ו
(צילום: שאטרסטוק)פרשת ויגש מציבה אותנו בנקודת מפנה דרמטית בתולדות עם ישראל. האחים יורדים למצרים, יהודה ניגש אל יוסף, והמשפחה כולה מתאחדת מחדש לאחר שנים של קרע. אך מאחורי העלילה ההיסטורית טמון בעיני רש"ר הירש מהלך עמוק בהרבה: בירור דמותו של עם ישראל, והבנת תפקידו המוסרי-רוחני בעולם.
במרכז הפרשה עומדת גישתו של יהודה אל יוסף. הרב הירש מדגיש כי המילה "ויגש" אינה רק תיאור פיזי של התקרבות, אלא תנועה נפשית: יהודה ניגש מתוך אחריות. הוא אינו עומד כמתחנן המבקש רחמים, אלא כאדם הלוקח אחריות על העתיד ועל עברו. כאן נבחנת מנהיגות אמיתית: לא בכוח, לא בזכות, אלא ביכולתו של אדם לשאת את משא זולתו. יהודה מציג לפני יוסף את כאב האב, את אחריותו האישית ואת נכונותו להקריב את עצמו. זוהי ההוכחה כי המבנה המוסרי של בית יעקב הושלם – רק עתה יכולים בניו להפוך לעם.
יוסף, מצדו, חושף בפניהם את האמת הגדולה של הנהגת ה': "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים". הרב הירש רואה בפסוק זה יסוד אמוני עמוק: האדם חייב לפעול ולשאת באחריות למעשיו, אך עליו לדעת כי מאחורי כל צעד עומדת הנהגה אלוקית, המוליכה את המאורעות למימוש ייעוד נעלה. יוסף מגלה כי חייו לא היו שרשרת אסונות, אלא שליחות שאותה לא הבין בתחילתה אך התבררה לו בסופה.
גם המעבר למצרים נושא בחובו משמעות מהותית. ירידת יעקב למצרים אינה גלות במובן של פירוק ושבירה, אלא שלב מחושב בהתהוות "עם". במילים אחרות: דווקא במצרים תתגבש המשפחה ותלמד לשמר את ייחודה בתוך סביבה זרה. כך נוצרת התבנית ההיסטורית שתלווה את ישראל לדורות – שמירה על זהותו הרוחנית בתוך מערכות פוליטיות, תרבותיות וכלכליות של אומות העולם. הרב הירש רואה כאן יסוד לחינוך: יהודי אינו נדרש להסתגר מן העולם, אלא לחיות בו באחריות ובהבחנה, ולהפוך את המציאות החיצונית למרחב של שליחות.
רעיון מרכזי בפרשה מתואר בזמן המפגש בין יוסף לאביו. הכתוב מדגיש את בכיו של יוסף על צווארי אביו, אך אינו מציין את תגובתו של יעקב. מדוע? הרב הירש מבאר, כי כאן התורה מצביעה על הפער שבין העולם הפנימי של יוסף – שנקרע מביתו, ובדרך זו הבין את התכנית האלוקית – לבין יעקב, שהיה שקוע בכאבו ובשמחתו על הקרע האישי בהתרחקות יוסף ובשמחה שבשיבתו. אך מעל הכול, במפגש זה מתאחדות שוב שתי התנועות המרכיבות את זהות ישראל: יעקב, סמל הבחירה האלוקית וההתמדה הרוחנית, ויוסף – סמל היכולת לפעול בתוך עולם של אומות בלי לאבד את הזהות.
בסיום הפרשה מופיעים דברי ה' ליעקב: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". הרב הירש מדגיש, כי זוהי ההבטחה הגדולה של ההיסטוריה היהודית: אין ירידה שאין בצידה מטרה, ואין גלות שאין בה נוכחות אלוקית. עם ישראל נדרש לעבור תהליכים קשים כדי להפוך לעם נבחר בעל שליחות מוסרית, אך לעולם אינו נטוש.
לפי שיטת רש"ר הירש, פרשת ויגש מלמדת את תמצית ייעודו של עם ישראל: אחריות מוסרית פנימית, הכרה בהשגחה אלוקית ושילוב בין פעולה אנושית לבין יעוד רוחני עליון. זהו בירור שמתחיל במשפחת יעקב, ממשיך ביציאתה למצרים ומתפשט לאורך כל הדורות – עד שכל אדם מישראל לומד לראות את חייו כחלק משליחות גדולה ממנו, הבאה להאיר את העולם בערכי צדק, אמונה ויושר.
