מידע שצרוב במוח בגודל של ראש סיכה: הכירו את ה"דנאית המלכותית"

דמיינו אדם שמחליט לכתוב ספר עב כרס, יצירה ספרותית מורכבת וגאונית. הוא מתיישב ליד השולחן, כותב בדבקות את עשרת הפרקים הראשונים, ומסתלק מן העולם.

בנו מגיע אחריו, מתיישב על אותו כיסא, וממשיך לכתוב את עשרת הפרקים הבאים. גם הוא מסיים את חייו, והנכד תופס את מקומו וממשיך את הכתיבה בדיוק מאותה נקודה. כך קורה גם בדור הבא, עד שהנין – הדור הרביעי – כותב את המילים האחרונות, משלים את היצירה וסוגר את הספר.

לכאורה, סיפור משפחתי מרגש. אבל הנה הפרט שהופך את הסיפור הזה לבלתי אפשרי מבחינה הגיונית: האב מעולם לא שוחח עם בנו על הספר. הבן מעולם לא השאיר פתק לנכד עם ראשי פרקים. אף אחד מהכותבים לא ידע מה כתב קודמו, אף אחד לא ידע מה התכלית של הספר, ואף אחד לא ידע איך העלילה אמורה להסתיים. כל אחד כתב את חלקו בניתוק מוחלט מהאחרים.

ובכל זאת – וזה הפלא הגדול – כשפותחים את הספר הגמור, לא מוצאים גיבוב של רעיונות, אלא עלילה אחת מושלמת, מדויקת ורציפה, כאילו נכתבה על ידי סופר אחד ויחיד מתחילה ועד סוף.

נשמע לכם כמו אגדה? זה בדיוק הסיפור של ה"דנאית המלכותית" (Monarch Butterfly).

סיפור חייו של הפרפר הזה הוא המשל החי המדהים ביותר למושג "זיכרון גנטי". המסע הגדול מתחיל במקסיקו, עם בוא האביב. הפרפרים מתעוררים ומתחילים לעוף צפונה, לכיוון ארה"ב וקנדה. אבל המסע ארוך מדי עבור פרפר אחד.

•           הדור הראשון עף מרחק מסוים, מטיל ביצים ומת.

•           הדור השני בוקע, ממשיך את המסע צפונה, מטיל ביצים ומת.

•           הדור השלישי עושה אותו הדבר. אף אחד מהם לא רואה את היעד הסופי.

ואז נולד הדור הרביעי. הדור הזה מכונה "דור המתושלח". בניגוד להוריו והורי-הוריו שחיו שבועות ספורים, הפרפר הזה חי בין 6 ל-8 חודשים! וכאן מתרחש הפלא הגדול: כשהקור מתחיל להגיע לקנדה, הנין הזה – שמעולם לא היה במקסיקו, שהוריו מעולם לא היו במקסיקו, ושסביו מעולם לא היו במקסיקו – מסתובב ומתחיל לעוף דרומה.

הוא טס כ-4,500 קילומטרים, דרך הרים וגיאיות, סופות ורוחות, ומגיע בדיוק נמרץ לאותו יער בהרי מקסיקו שבו שהה הסבא-רבא שלו בשנה שעברה. ולפעמים – הוא נוחת על אותו העץ ממש!

בואו נעצור רגע ונחשוב על ההיגיון שמאחורי זה. איך הנין יודע לאן לטוס? הוא לא יכול היה "ללמוד" את זה מההורים שלו (כי הם לא היו שם). הוא לא יכול לזכור את זה (כי הוא לא נולד שם).

מדובר כאן במידע גיאוגרפי מורכב ומדויק – מפת דרכים של יבשת שלמה – שצרובה בתוך מוח בגודל של ראש סיכה. החוקרים קוראים לזה "אינסטינקט". אבל המילה הזו היא רק שם קוד למשהו שהמדע לא יודע להסביר: תוכנה מתוחכמת שמישהו התקין מראש בתוך החומרה הביולוגית.

אם נראה רחפן שטס באופן עצמאי ונוחת בנקודת ציון מדויקת, נבין מיד שמישהו תכנת אותו ומישהו מכוון אותו באמצעות לוויין. האם ייתכן שלפרפר יש "טייס אוטומטי" מתוחכם יותר מכל הטכנולוגיה האנושית, שנוצר במקרה? העובדה שהמידע עובר בתורשה, "מדלג" מעל שלושה דורות שלא משתמשים בו, ומתפרץ בדיוק ברגע הנכון אצל הדור הרביעי – מעידה על מתכנן על, שרואה את התמונה השלמה מתחילתה ועד סופה.

לגמרי במקרה, מעבר לאנקדוטה המדעית, לסיפור הזה ישנו גם אנקדוטה יהודית. סיפורו של הפרפר הוא גם סיפור הנשמה שלנו. גם אנחנו, העם היהודי, דומים לאותו דור רביעי. אנחנו ממשיכים מסע שהתחילו אבות אבותינו לפני אלפי שנים. אברהם אבינו התחיל את הדרך, יצחק ויעקב המשיכו, וכך לאורך כל הגלויות.

לפעמים נדמה לנו שאנחנו מנותקים. שאנחנו לא מכירים את הדרך, שלא ראינו את "היער המקורי" – בית המקדש או מעמד הר סיני. אבל הפרפר מלמד אותנו שהידע הזה לא הולך לאיבוד. הוא צרוב עמוק ב-DNA הרוחני שלנו. יש לנו "מצפן פנימי" – הנשמה היהודית – שיודעת בדיוק לאן היא צריכה להגיע. גם אם לא קיבלנו הוראות מפורשות, ברגע האמת, היהודי יודע לחזור הביתה, אל אביו שבשמיים, בדיוק כמו הנין של הפרפר שחוזר אל העץ של אבותיו.