כתבות מגזין
מנחם קלמנזון: "אם אלחנן היה קורא לי שוב – הייתי בא איתו"
איזו צעקה לא יוצאת לו מהראש, ואיך חוזרים לחיים אחרי חשיפה למראות קשים ואובדן אח בזרועותיו? מנחם קלמנזון מספר על קרב הגבורה בבארי, בו השתתף עם אחיו הי"ד ואחיינו
- מוריה לוז
- פורסם ג' טבת התשפ"ו
'צוות אלחנן': אלחנן קלמנזון הי"ד (משמאל), מנחם קלמנזון ואיתיאל זוהרכשמנחם קלמנזון מתאר את הסיטואציות הלא פשוטות שחווה באותו יום קשה, יום הטבח ביישובי העוטף, הוא נזכר באחת שנכנסה לו עמוק ללב. בית שקט, ועל השיש במטבח מונחים סטייקים ופרגיות להפשרה לצד שיפודים. דרי הבית כבר היו בעולם אחר.
'צוות אלחנן', כך ייקראו בהמשך הוא, אחיו אלחנן הי"ד ואחיינם איתיאל. ביחד, במסירות נפש, הם חילצו תושבים רבים מקיבוץ בארי.
תמונה משפחתית בבוקרו של יום ראשון, כאשר הקרבות בעיצומם"הם צריכים להיות גאים במה שעשו"
קלמנזון, בן 38, נשוי לאיילת ואב לשש בנות, שימש עד לפני שנתיים כר"מ בישיבה תיכונית וכיום מלמד בתוכנית להכשרת מורים. כבר 17 שנה שהוא מתנדב בכיתת הכוננות של היישוב עתניאל, בו הוא מתגורר.
בבוקר שמחת תורה הוא קיבל התרעה על הגברת כוננות ביישוב, עקב אירוע ביטחוני בעוטף עזה, דבר שהיה נראה לו מעט תמוה, שכן עתניאל רחוקה מהעוטף. בשעות הצהריים התקשר אליו אלחנן. הוא סיפר שיש אירוע גדול בדרום ושהוא נוסע לשם. "אמרתי לו: 'אין דבר כזה שאתה נוסע לבד. אני מצטרף אליך'.
"אלחנן היה אדם מאוד קונקרטי, ענייני ושקול. הבנתי שאם הוא קורא לי, אז זה משהו אמיתי, לא צחוק ואפילו כנראה מסוכן, אבל כנראה יש סיבה טובה".
אלחנן הי"ד, מנחם ובן הדוד שלומי מרק - שנהרג בתאונה בעת מילוי תפקידוהבנתם לאן אתם נכנסים?
"ידעתי שיש עוד קצת מחבלים, אבל לא הבנתי שהמצב עדיין כל כך קשה. חשבתי לעצמי שבסדר, הייתה 'פשלה' בבוקר, וכנראה צה"ל מסיים את העבודה עכשיו".
שני האחים עלו על מדים, הצטיידו בנשקי M16 ובמספר מחסניות ויצאו לדרך ברכבו של אלחנן. לשניהם היה רקע ארוך שנים בהתנדבות בכיתת הכוננות, ואלחנן אף שימש כמדריך הכשרה בכיתת הכוננות.
"בדרך היו כמה מחסומי משטרה שמטרתם הייתה למנוע ממחבלים להמשיך פנימה, ובמקביל למנוע מאזרחים להיכנס לקרבות. כדי שנוכל לעבור, המצאנו להם כל מיני שמות של יחידות - 57, 71. אלחנן גייס את ספרות המספר הנייד שלו לטובת העניין", קלמנזון צוחק. בשלב מסוים אלחנן שוחח עם חבר בעל תפקיד צבאי, והוא כיוון אותם לעבר בארי.
הם חלפו בכביש 232, המחבר בין חלק מיישובי העוטף. "התחלנו לראות רכבים פגועים ושרופים, ובהדרגה חלחלה ההבנה שהאירוע עוד בעיצומו. אין תנועה על הכביש ואין משטרה או חיילים. ראינו מחבלים ולידם מושלכים נשקים, טילים זרוקים על הכביש, ואין אף חבלן באזור.
"לצערי, אני יודע שרובם של החיילים שנלחמו בעוטף לא מדברים על מה שראו שם. הורים לחיילים אומרים לי: 'הבן שלי היה בבארי והוא לא מספר מה היה, רק אומר שהיה קשה'. זה חשוב שיספרו, ולו רק בשביל בריאות הנפש שלהם. הם צריכים להיות גאים במה שעשו", חשוב לו להוסיף.
מנחם ואלחנן"הבית בוער, אנחנו נכנסים"
לשער הקיבוץ הם הצליחו להגיע רק בשש וחצי בערב. "הייתי בטוח שכבר הכול נגמר. אבל כשהגענו לשם ראינו שהאירוע עוד רחוק מאוד מסיום".
מה תמונת המצב שנפרסה מולכם?
"מאות חיילים סמוך לשער שהתכוננו לכניסה, ואמבולנסים שהמתינו בחוץ כי לא התאפשר להם להיכנס. השער של הקיבוץ היה פתוח אבל שרוף, וגופות של אזרחים היו סביבו כשאף אחד עוד לא התפנה לפנות אותם. שום דבר לא מכין אותך למראות כאלו.
"בתוך הקיבוץ נלחמו באותו זמן כמה עשרות חיילים, וקצינים של אוגדה 99 ארגנו חיילים נוספים לכניסה. סמוך אליהם עמדה קבוצת אזרחים, שבני משפחה וחברים שלהם היו בפנים והתחננו על החיים שלהם.
"שמענו דיווח על ילדה בת 13 ששלחה הקלטות, וסיפרה שההורים שלה נרצחו והיא בתוך בית בוער. היא התחננה שמישהו יבוא". זאת הייתה הדר, בתו של אבידע בכר. בהמשך יתגלה כי אביה נותר בחיים אך נפצע קשות. אימה ואחיה קיפחו את חייהם.
"אלחנן פגש שם קצין מיחידת עוקץ שהיה לו ג'יפ ממוגן. הוא צירף שני לוחמים, ניגש לקצין והודיע לו שאנחנו נכנסים לחלץ את הילדה. הקצין ניסה להסביר לו: 'תקשיב, יש פה בלגן, תחכו. חיילים נכנסים ולא שבים'.
"אלחנן לא ויתר ואמר: 'תקשיב, הבית שלה בוער, אנחנו נכנסים עכשיו'. עשר דקות לאחר שהגענו לבארי, כבר קיבלנו מיקום ועלינו על הג'יפ בדרך אליה".
אלחנן הי"ד ומנחם עם חייל נוסףאתם שניכם בעלי משפחות ומבינים שהמצב מורכב. היה לכם רגע של היסוס?
"היה פחד. היה גם שלב שאלחנן אמר לי: 'אני לא רוצה לחזור שוב לתוך התופת הזאת'. אני ממש חשבתי על אשתי ועל הבנות שלי.
"אנחנו משפחה שכולה. שש שנים קודם לכן איבדנו בפיגוע את דוד שלי, הרב מיכי מרק, ודודה שלי נפצעה קשה. שנתיים אחר כך בן דוד נהרג בתאונה במהלך שירותו. אנחנו חיים את השכול, וכשאומרים לך שיש פה סכנה - אתה יודע מה המחיר שלה למשפחה שלך. אבל בסוף אתה זה שעם הנשק ביד, גם אם לא גויסנו רשמית".
כשהגיעו לבית של משפחת בכר, הם גילו זירת לחימה פעילה - טנק, חיילים ומחבלים מתבצרים. "החיילים צעקו עלינו 'למה אתם פה?', כי בעצם נכנסנו אליהם באמצע הקרב. אמרנו להם שבאנו לחפש את הדר בכר, והם אמרו לנו שהם בדיוק חילצו אותה ואת אבא שלה. 'אבל אם אתם רוצים, תעברו בין הבתים האלה, יש שם עוד אזרחים'.
"לא ידענו, אבל בין הבתים האלו נהרגו כבר לא מעט חיילים. בהמשך הלילה נהרג שם סגן אלוף אלי גינסברג, מפקד יחידת הלוט"ר. אלחנן נהרג בין הבתים הללו 16 שעות לאחר מכן, ממש באותו רחוב".
כלומר, לקח 16 שעות לחלץ את האנשים מרחוב אחד?
"הקרבות בבארי התחוללו עד יום שני בערב. עד אז עוד היו מחבלים בקיבוץ. לפי ההערכות ששמעתי, היה שם סדר גודל של 300-400 מחבלים".
הוא מציין כי המחבלים היו מיומנים ונשאו נשקים, "אבל חד-משמעית, היו שם אזרחים 'בלתי מעורבים', ואני מתכוון ל'בלתי מעורבים' במרכאות כמובן. הם השתתפו בכל פשע אפשרי, מרצח ועד ביזה. ראינו אותם שם, נערים וזקנים שבאו להשתתף בטבח".
שלומי ז"ל (במרכז) ופדיה הי"ד (הילד) בהלווית אביהם, הרב מיכי מרק הי"ד"הוא צעק: 'הם אינם'"
אחד הסיפורים קורעי הלב שזכורים לקלמנזון אירע בדקות הראשונות בתוך הקיבוץ. "שמענו דפיקות מאחד מחלונות הממ"ד, והוא נפתח. חילצנו משם זוג כבני 60 והובלנו אותם לג'יפ. זה היה קיבוץ מאוד יפה, עם המון צמחייה בכל מקום, ועל השוליים של הכביש, צמוד לשיחים, היו כמה גופות של מחבלים. אני הלכתי עם הפנס וצעקתי ללא הפסקה: 'צה"ל, צה"ל, יש פה מישהו?'.
"פתאום, מתוך שיח ממש כמה מטרים לפניי, קפץ גבר גבוה עם תלתלים שחורים בלבוש מינימלי. הייתי בטוח שזה מחבל, אבל אחד הדברים שאלחנן הדריך אותנו היה: 'באזור אזרחי תהיו זהירים'.
"צעקתי לו 'מי אתה?', והוא ענה לי במבטא רוסי. הוא סיפר שקוראים לו איליה, ושהוא לבוש כפי שברח בבוקר מהבית. השעה הייתה כבר אחרי שבע בערב".
קלמנזון זיהה שהגבר אחוז חרדה. "אותנו לימדו שכשבן אדם בפאניקה צריך להתחיל לתחקר אותו, כי אולי הוא יודע דברים חשובים ולא חושב לומר אותם בגלל הפאניקה". הוא ניסה לשאול אותו שאלות פשוטות, שלא סיפקו תמונה כלשהי.
"שאלתי אותו אם יש לו משפחה, והוא ענה שכן. גם לשאלה אם יש לו ילדים הוא ענה בחיוב. ניסיתי קצת ללחוץ עליו: 'איפה הם?', והוא השיב: 'הם אינם'. הבנתי לאן זה הולך, אבל הייתי צריך לוודא, ושאלתי אותו: 'אני צריך לחפש אותם? הם ברחו? הם נעלמו?'. ואז איליה התחיל לצעוק, בקול שעד היום אני לא שוכח. 'הם אינם, הם אינם'. ככה הוא צעק הרבה פעמים. זו הייתה עבורנו ברכת 'ברוך הבא לבארי'".
הסיפורים לא נגמרים. האחים ערכו עשרות גיחות הלוך ושוב, במהלכן חילצו כ-100 איש. "מהר מאוד הודגש לנו שאנחנו לא צוות לחימה, אלא צוות חילוץ". הוא משתף כי במקביל לסיכון לפגיעה מאש מחבלים, הם היו נתונים תחת איום ירי כוחותינו בגלל זיהוי מוטעה. "שני החיילים שהיו איתנו נקראו הלאה. היינו כוח קטן של שני חמושים - אחי ואני. יותר מפעם אחת כמעט ירו בנו".
מנחם עם בן דודו פדיה מרק הי"ד שנפל בעזה"מול עיניי עמדו מילותיו של הרמב"ם"
יש מקרה שזכור לך במיוחד מהשעות הללו?
"אני זוכר מצבים שאזרח נסע איתנו בג'יפ, כדי להראות איפה הבית של ההורים שלו. כשהגענו למקום, נאלצנו לנסוע אחורה. התרחש קרב משוגע סביב הבית שלהם, עם חיילים שנלחמו באומץ מול מחבלים שהתבצרו, ופשוט אי אפשר היה להתקרב. אתה צריך להסביר לבן אדם שאיתך בג'יפ שננסה שוב אחר כך. היו גם מקרים שנשלחנו למשפחה שביקשה חילוץ לפני כמה שעות, וכשהגענו לבית ראינו שכבר אין למי לעזור".
בעשר וחצי בלילה, הצטרף לאלחנן ומנחם אחיינם איתיאל זוהר. "הוא התקשר אל אלחנן, ושאל אותו אם הוא יודע איך יוכל לעזור. אלחנן ענה לו שאם הוא רוצה, הוא מוזמן להצטרף. אספנו אותנו מהשער של קיבוץ בארי".
הוא מציין כי איתיאל היה אז נשוי טרי, ושירת ביחידה מובחרת. "הוא היה תוספת מאוד משמעותית של לוחם מיומן, צעיר מאיתנו ויותר בכושר".
בשתיים בלילה הם החליטו לעצור. "היינו עייפים, מותשים ומפוחדים, ואמרנו לעצמנו שאולי כבר עשינו את שלנו. ואז מישהו ניגש אלינו וסיפר שהמשפחה שלו לכודה בפנים. מה נגיד לו, שאנחנו מותשים? המשכנו בחילוצים. אני זוכר שעמדו מול עיניי המילים של הרמב"ם, שאומר שבעת מלחמה לא ישים לנגד עיניו לא את אשתו ולא את בניו, כי על ייחוד ה' הוא נלחם.
"בעשר וחצי בבוקר אמרתי לאלחנן שאני כבר בקושי מחזיק את הנשק, ושחייבים לסיים. החלטנו שנעבור דרך הבית הנוכחי וזהו".
אלחנן נכנס ראשון, ונורה מיידית על ידי מחבל שהסתתר בין הרהיטים. מנחם נפצע גם הוא, וניסה לגרור את אחיו החוצה, בעוד איתיאל נאבק עם המחבל והצליח לבסוף לחסל אותו. בסיום הקרב פונה מנחם לטיפול רפואי. מותו של אלחנן נקבע במקום.
פדיה מרק הי''ד, בן דודו של מנחם שנפל בעזה"השכול מעלה בקשה ותפילה"
איך חוזרים לחיים אחרי מראות כאלו ואחרי אובדן של אח בידיך?
"אני לא יודע למה אחד חוזר מצולק והשני חוזר עם כוחו. אני יכול להגיד שאני נאחז בכל הכוח בסיבה שבשלה הלכנו לשם ושעשינו את זה, ומשתדל לא להאשים את עצמי בדברים שאינם בשליטתי".
יש לכם במשפחה לא מעט שכול. זה מעלה לך שאלות כלפי שמיא – למה דווקא אצלנו כמה פעמים?
"זה בעיקר מעלה בקשה, כאב ותפילה שהקב"ה ייתן רפואה לעם ישראל", הוא עונה. "אני מאמין שהקב"ה נתן לנו חופש בחירה. מה לעשות שעם ישראל בחר לריב אחד עם השני במקום להילחם מול האויב המשותף?
"ברמה האישית, אלחנן ופדיה - בן דודי שנפל בעזה במלחמה - בחרו להיכנס, מתוך ידיעה שזה באמת מקום מסוכן. הקב"ה נתן לנו חופש בחירה, ויש משמעות והשלכות לבחירות הללו. בתורה הקב"ה נתן לנו עצות טובות, ולפעמים העצות הללו דורשות מסירות נפש".
כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה הוקם פורום הגבורה, המורכב מבני משפחות של חללי צה"ל. הפורום דרש מהממשלה לאמץ גישה בלתי מתפשרת כלפי החמאס, ולהביא לידי ביטוי בשטח את רוח הגבורה של החללים שנפלו בקרב. קלמנזון שימש כחבר עמותה תקופה ארוכה, עד לפרישתו לפני מספר חודשים.
בנר שני של חנוכה הודיעה שלומית, אלמנתו של אלחנן, על אירוסיה. בהודעה משותפת לה ולחתנה הטרי נכתב: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא ה' יתברך. מתוך כאב ההסתרה, מודים לה׳ יתברך על הנס ושמחים לבשר על אירוסינו".
מנחם ואיתיאל במהלך החילוציםלסיום, היית עושה את זה שוב?
קלמנזון שותק ארוכות ועונה: "אם אלחנן היה קורא לי - הייתי בא איתו שוב".
