שלושה עשורים אצל ההורים: מתי תהיה לי כבר חנוכייה משלי?!

נר ראשון של חנוכה, תשפ"ה.

מכל עבר ניבטות חנוכיות, מהבהבות בשלהבותיהן המרצדות, ריח סופגניות נישא באוויר, ושירי הלל והודאה מתנגנים בכל הבתים.

"יוונים נקבצו עלי", נשמע קולו של ילד חינני מסתלסל בקול, ואני חש מחנק חשוד בגרוני, לחלוחית דמעה מבצבצת מקצה עיני.

אני מביט בחנוכייה המוכספת הניצבת לה בחלון, שומע את אבי מזמר "מעוז צור", ואת אמי מעתירה תחינות רותחות, ובלבי זעקת כאב.

אבא, עד מתי?!

כבר שלושה עשורים ברציפות שאני סמוך על שולחן הורי היקרים, שומע שנה אחרי שנה את ברכות ההדלקה, עונה אמן בדביקות, ומייחל שלשנה הבאה אזכה אני להיטיב את הנרות, להעלות בהם את אש הזיכרון ופרסום הנס.

משתוקק כל כך לקיים בהידור "נר איש וביתו", להקים בית נאמן לה' ולתורתו, חולם שגם לי כבר יהיה תינוק קטן וחמוד, שישיר בשיבוש מתוק שירי חנוכה.

אך עוד שנה אני כאן. עדיין לא זכיתי לנס מציאת פך השמן הפרטי שלי. לפעמים מזדחל לו החשש, אולי איחרתי את הרכבת, נשכחתי כמת מלב, מאחור.

מתי תהיה לי כבר חנוכייה משלי?!

רעם מתגלגל נשמע מבעד לחלון, וגשם ניתך ארצה, משתלב היטב בתחושתי העגמומית.

אני מתבונן בלהבה המיתמרת אל על, נלחמת ברוח הפרצים שחוֹללה סביבה, מתעקשת להמשיך ולבעור, לא נכנעת. מְנַסֶּה לשאוב ממנה כוח, להמשיך במלחמת החיים האישית שלי.

ברק מסנוור מכה לפתע בעיני, חודר אל חדרי לבי. שלהבת אדומה שולחת לשון לעומתי, כמבקשת ללחוש לי סוד טמיר.

ואז ניצתת בי ההבנה.

יש עוד מישהו במצב שלי – ה' יתברך, אבי יוצרי ובוראי, ששואג כארי: "מי ידליק את החנוכייה שלי?!".

כבר קרוב לאלפיים שנה הוא יושב ומצפה, מתי יזכה שבניו ידליקו לפניו את המנורה, מתי ישוב וישמע את זמירות הלוויים על דוכן ביתו, כשכל בניו ובנותיו סביב לשולחנו.

ולי הקטן, יש האפשרות למלא את משאלתו הבוערת, אף קודם שנזכה לגאולה השלימה ולבניין הבית.

כאשר אדם יושב בביתו ומדליק את החנוכייה יחד עם בני משפחתו, כשעל שפתותיהם מזדמזמים להם שירי חנוכה, זהו מצב שבו ה' יתברך מדליק לו את הנרות, מאיר לו פנים ומעלה חיוך מודה על שפתיו, שאיפת חייו של כל יהודי.

אך כשיהודי נמצא בחושך ובהסתר, סביבו אפילה כבידה, ממשית, כל תו בו זועק מכאב – ודווקא שם הוא מדליק את אש האמונה הפשוטה, נכנע לרצונו יתברך בתמימות, ויחד עם זאת מייחל ומקווה לישועת ה' גם כשאור לא נראה באופק – זוהי המנורה היפה ביותר שהוא מדליק לאבא שבשמים.

יתירה מכך, כאשר אדם מכניס אל לבו את הקב"ה, הוא בונה לו משכן בתוכו, מעניק לו בכך את הגדולה שבמתנות – בית מושב לשכינתו בין קרוצי חומר, ילד טהור שמביט בו בעיניים דומעות ולוחש: אני שלך. רק שלך.

אני פותח את עיני, רואה במבט מחודש את החנוכייה שלמולי, זוהרת בגוונים מרהיבים, מבקשת לומר לי: שלך גדולה משלהם.