"הוגדרתי פצוע אנוש, ובחלק מהתחנות מת": עמיחי שינדלר נותר עם שתי אצבעות – ועושה הכול בעצמו

עם עמיחי שינדלר אני משוחחת תוך כדי שהוא נוסע לעבודה. העובדה שעדיין לא סיים לגמרי את תהליך השיקום לאחר פציעתו הקשה, וכן שמשתי כפות ידיו נותרו לו רק חלק מאצבעות יד שמאל, לא מונעת ממנו לעשות דבר. "אני בגדול עצמאי לגמרי: נוהג, מבשל, שותף כלים ומקלח את הילדים", הוא מפרט במענה לשאלתי.

עמיחי, בן 35, נשוי לאביטל ואב לשישה, מתגורר בקיבוץ כרם שלום שבעוטף עזה. במקצועו הוא משמש כעובד סוציאלי בישיבה התיכונית ביישוב נווה. השיחה עימו לא מובנת מאליה. הוא נפצע אנושות בטבח שמחת תורה, לעיני אשתו וילדיו. אנשי הרפואה שטיפלו בו כמעט והספידו אותו, והפרמדיק שהעלה אותו על המסוק חשש מנזיפה על בזבוז טיסה מיותרת.

משפחת שינדלר בכניסה לקיבוץ

"ניסים גדולים"

אולי נתחיל עוד מלפני הטבח. מה עושה משפחה תורנית בקיבוץ חילוני?

"בקיבוץ כרם שלום החליטו לפני שמונה שנים לעשות שינוי, ולהפוך לקיבוץ מעורב של דתיים וחילונים. המטרה היא למצוא כמה שיותר מהמשותף בעם ישראל, הרי בסוף כולנו בני אברהם,יצחק ויעקב. החיבור קורה בעזרת הרבה עבודה, סבלנות ובעיקר בענווה.

"כמובן, לא באנו כדי לוותר על שום דבר", הוא מבהיר. "לא באנו לכאן כדי להיות פחות דתיים, להתגמש בהלכה או לעגל פינות. המטרה היא לשמר את הצביון הרוחני והדתי, ומתוך כך להבין שברוך ה' עם ישראל הולך, גדל ומתרבה, ושיש הרבה יותר דברים משותפים מאשר מפרידים". לפני שבע שנים עברה משפחת שינדלר הצעירה מהיישוב אלון מורה שבשומרון לכרם שלום. הם הסתגלו לחיי הקיבוץ, אהבו את המקום, והתרגלו גם לסבבי הירי החוזרים ונשנים.

בבוקר שמחת תורה, לקול ירי הפצמ"רים, נכנסו בני המשפחה לממ"ד. "התחלנו פשוט את הבוקר עם תפילה וקידוש, וקיווינו שבקרוב הכול ייגמר. לצערנו אנחנו כבר מתורגלים בירי של טילים. לא ידענו שיש חדירות מחבלים, וזה גם חלק מהניסים. בכל אותן שעות היינו מבחינתנו בשגרה יחסית רגילה בממ"ד. לא היו פחד או חששות".

במהלך הבוקר חדרו לכרם שלום כ-30 מחבלים, וכ-200 מחבלים נוספים היו בקרבתו. "חלק נוסף מהניסים הגדולים היה שהמחבלים הסתובבו הרבה מאוד זמן בשבילים, ירו ועשו הרבה בלגן, אבל ברוך ה' לא הצליחו להביא לפגיעות בנפש. הדבר קרה בעיקר בזכות הגבורה של כיתת הכוננות שנלחמה בהם", הוא אומר. "איש כיתת הכוננות אמר לי: 'בכל מקום שנלחמנו - הקב"ה היה איתנו, ובכל מקום שלא נלחמנו - הקב"ה נלחם לבד'".

הממ"ד שנפגע בפיצוץ

"למה לבזבז מקום על גופה?"

בעשר בבוקר, אחרי כמה שעות של שוטטות וירי ברחבי הקיבוץ, חדרו כמה מחבלים לבית משפחת שינדלר - הבית הראשון ביישוב אליו בוצעה חדירה. הם ניגשו מיד לממ"ד בו הסתגרו עמיחי ואביטל עם ששת ילדיהם, בגילאי 11 עד שנה. הם קראו לעברם לפתוח את הדלת, וטענו כי הם חיילי צה"ל. עמיחי אחז בכל כוחותיו בידית הממ"ד כדי למנוע מהם להיכנס, וקרא לעברם להסתלק מהמקום. משראו כי ניסיונותיהם כשלו, הצמידו המחבלים מטען רב עוצמה לדלת ופוצצו אותו. עמיחי נפגע קשות בידיו ובפניו, ועף אחורה.

למשמע הפיצוץ, מיהרו אנשי כיתת הכוננות לבית. במקום התנהל קרוב יריות במשך 20 דקות, בסופו המחבלים חוסלו. "ההגעה המהירה שלהם מנעה מהמחבלים להיכנס לממ"ד ברגע שנפרץ, ומשכה אותם החוצה להילחם בכיתת הכוננות", מציין שינדלר. שני חברי כיתת הכוננות נפלו בקרב - עמיחי ויצן וידידיה רזיאל הי"ד. שניהם חברים קרובים של עמיחי.

אתה זוכר את רגעי הפציעה?

"אני זוכר את מה שקרה לפני הפציעה, אבל לא זוכר שום דבר מכל מה שקרה לאחריה, למרות שהייתי בהכרה חלק מהזמן. הקב"ה שמר עליי שהרגעים הללו נמחקו לי מהזיכרון לחלוטין".

עם חיסולם של המחבלים, נכנסו חברי כיתת הכוננות לבית וחילצו את עמיחי הפצוע מהממ"ד. את הטיפול הרפואי הראשוני הוא קיבל מבני הזוג קיסין, חובשים מוותיקי הקיבוץ. הם שמעו את הדיווח על פציעתו, והגיעו לטפל בו במסירות נפש ותחת אש.

"שאלתי את הבעל מה גרם להם לצאת מהבית ולסכן את חייהם בשביל להגיע אליי. הרי בניגוד אלינו, הם ידעו מה קורה בקיבוץ. לפני כמה חודשים הוא ענה לי: 'חשבתי הרבה על השאלה שלך, והמסקנה שלי היא 'לא תעמוד על דם רעך'. ידעתי שיש פה יהודי שזקוק לעזרה ולא יכולתי לעמוד על הדם שלו. לכן יצאתי מהבית'".

רק אחרי הטיפול הראשוני, התאפשר להעביר את עמיחי למזכירות הקיבוץ. באותה שבת התארח במקום רופא, שעזב את אשתו וילדיו ופתח מרפאה מאולתרת במזכירות. "הוא הציל את חיי פעם נוספת".

עמיחי ואביטל אשתו בבית החולים

איך היית מוגדר מבחינה רפואית?

"בחלק מהתחנות הייתי מוגדר אנוש, ובחלק מהתחנות הוגדרתי כמת. כמעט כל אחד שטיפל בי באותו יום סיפר לי לאחר מכן: 'טיפלתי בך והעברתי אותך לנקודה הבאה, אבל לא באמת האמנתי שיש לך סיכוי'".

לבית החולים הגיע שינדלר יותר משבע שעות אחרי הפציעה ולאחר שאיבד דם רב. "מי שהעלה אותי על המסוק לתל השומר אמר לי אחר כך: 'פחדתי שיתקשרו לצעוק עליי למה אני מבזבז מקום במסוק על גופה'. כשהגעתי לבית החולים, הצוות הרפואי שקיבל אותי התלבט אם יש טעם לטפל. ברוך ה' החליטו לנסות, והנה אני פה".

"לא היינו אמורים להיות פה"

במשך שבוע עמיחי היה מורדם ומונשם. "כשהתעוררתי, לא ידעתי מה קורה, לא זכרתי שום דבר וגם לא יכולתי לדבר, כי היה לי צינור בגרון. אשתי אמרה לי: 'תדע לך, אתה עוד לא יודע מה קרה, אבל קיבלנו את החיים במתנה. לא היינו אמורים להיות פה, ואם נשארנו בכל זאת - סימן שיש לנו עוד שליחות בחיים'".

נשמעת אישה חזקה.

"אשתי באופן כללי היא באמת הגיבורה של הסיפור. ברגע הפיצוץ והפציעה, היא אמרה לילדים: 'בואו נגיד תהילים ונדמיין את מסיבת ההודיה שתהיה'. ברור לנו שהתהילים פעלו את פעולתם, וגם שברגע שהילדים היו בפעולה הם לא שקעו בהלם, בלחץ ובחרדות. הדבר שמר עליהם מבחינה נפשית ופסיכולוגית".

הצוות הרפואי ובני משפחה שהגיעו לבקר את עמיחי לא מיהרו לספר לו על השלכות הפציעה. בתקופה הראשונה הוא היה תחת השפעת תרופות חזקות, ולקח זמן עד שגילה שאיבד את ידו הימנית, שהיא ידו החזקה. "ברוך ה', המשפחה שלי עטפה אותי. לאט לאט שחררו לי מידע. הרגעים הראשונים הם קשים. לוקח זמן עד שאתה מפנים את הידיעה הזאת ואת ההשלכות שלה". הוא מציין כי הדבר הצטרף לפציעה, לשיקום ולמרחק מביתם שנפגע בפיצוץ. את הבשורה הקשה על נפילתם של שני חבריו הטובים הוא קיבל בהמשך.

משפחת שינדלר

מה האתגר המרכזי בפציעה?

"יש הרבה אתגרים, שמשתנים מאדם לאדם. אצלי האתגר היה בעיקר להזדקק לסיעוד ועזרה בחודשים הראשונים.

"אבל האמונה מחזיקה אותנו כל הזמן", הוא מוסיף מיד. "הידיעה היא שלא בחרנו את הסיטואציה והיינו מוותרים על כך, אבל זה לא קרה במקרה. יש מי שמנהיג את העולם, ונבחרנו להיות שותפים לתהליך הגאולה שעם ישראל עובר. אנחנו מתעצמים, מתחזקים ומקבלים כוחות מההבנה שאנחנו חלק מדבר גדול".

הפציעה של עמיחי היא לא פעולת הטרור הראשונה שהוא נפגש בה. לפני 15 שנה איבד את אחיו, אבישי הי"ד, בפיגוע ירי בדרום הר חברון.

"אנחנו טוענים שהוא עמד בשמיים ובעט אותי שאני לא אוכל להצטרף אליו", עמיחי צוחק. "באמת המצב הרפואי היה לא פשוט. כשטיפלו בי בהתחלה, אשתי אמרה לחובשים: 'הוא בן למשפחה שכולה, אין מצב שאימא שלו תשמע שעוד בן שלה נהרג'".

באחת התחנות בהן טופל, הפרמדיק היה מי שטיפל באחיו אבישי. "הוא גר בעתניאל, ובבוקר שמחת תורה הגיע עם ניידת הטיפול הנמרץ שלו ליישוב נווה, מרחק של שעה ורבע נסיעה מביתו. אחרי שטיפלו בי במזכירות הקיבוץ, העבירו אותי לנווה והגעתי אליו. הוא זיהה את שם המשפחה ואמר: 'שינדלר? אני מכיר את הסיפור. לא אתן לזה לקרות שוב'".

"היה לנו ברור שנחזור"

בקיץ האחרון עמיחי ומשפחתו חזרו לכרם שלום, והוא עצמו שב באופן מלא לעבודתו. בשלב הנוכחי ביתם עוד לא ראוי למגורים, והם מתגוררים בינתיים בבית חלופי בקיבוץ.

"היה לנו ברור שאנחנו חוזרים", מבהיר שינדלר, "רק לא ידענו בדיוק מתי. ההבנה הייתה שכאן הבית שלנו וכאן המקום שלנו. המטרה של המחבלים הייתה לגרש אותנו מהמקום, ולכן התשובה האמיתית לטרור היא לחזור, לפרוץ, להתפתח ולגדול.

"אני כל הזמן אומר שאם נישאר כמו שהיינו, אז בשביל מה עברנו את כל זה? ברור לי שעברנו את כל מה שעברנו כדי שנגדל, נתרומם ונהפוך להיות אנשים טובים יותר".

הילדים שלכם רצו לחזור?

"מאוד. הם כל הזמן שאלו מתי כבר נחזור. היום הם נוסעים בשבילים עם האופניים, משחקים עם חברים וממש שמחים ומאושרים. יש פיצוצים מעזה, בגלל חיילי צה"ל שנלחמים שם ועושים הרבה עבודה טובה, אבל אנחנו לומדים להתגבר".

כיום עמיחי עושה הכול, בעזרת הפרוטזה בידו הימנית ושתי אצבעות בידו השמאלית. "לפעמים זה קצת קשה ולוקח קצת זמן. והרבה פעמים אני שוטף כלים ונשברת לי צלחת או שתיים. אבל היכולת קיימת, ואם אתה מאמין שזה מה שאתה רוצה - אתה מסוגל. בבית החולים קיבלתי מחברת כתיבה, והייתי מתאמן כמו בכיתה א' על כתיבת אותיות".

עמיחי בביתם שנפגע וכיום בשיפוצים

מהיכן הכוחות לא להישבר?

"סיפור חיים לא בוחרים. אתה לא מזמין לעצמך מה יקרה לך בחיים, ולא בוחר את הניסיונות, את הקשיים ואת האתגרים.

"למרות הכול, אתה יכול לזכור להסתכל על הצדדים החיוביים שקורים במציאות. בסוף, מתוך ההסתכלות הזאת, יגיע עוד טוב ועוד טוב. כשאתה מסתכל על הדברים הטובים, אז ממילא הדברים הטובים נדבקים אליך. טוב נמשך לטוב, כמו שאומרים.

"אנחנו בוחרים כל יום מחדש לבחור בטוב ולהסתכל על הצדדים החיוביים בחיים. אני מאמין שזה רלוונטי לכל אדם באשר הוא ובהתמודדות שלו".